תל אביב נעלמה מהקולנוע הישראלי. הגיע הזמן להחזיר אותה
בלתי אפשרי לדמיין את הקולנוע הצרפתי ללא פריז או את האמריקאי ללא ניו יורק, אבל נדמה שהקולנוע הישראלי דווקא שש להפטר מתל אביב בעשורים האחרונים. מרט פרחומובסקי, שסרטו החדש כה תל אביבי עד שהוא פשוט נקרא "תל אביב", מקווה שהמגמה הזאת מתחילה להשתנות
הסרט שלי "תל אביב", הוא סיפור אישי של משבר ביחסים בין גבר ואישה, אבל לא פחות מכך הוא סיפור של משבר ביחסים בין גבר לעיר שלו. הסרט ממשיך בגאווה מסורת ארוכת שנים ומפוארת של קולנוע תל אביבי, דווקא אחרי שנים ארוכות בהן תל אביב כמעט ונעלמה מהקולנוע הישראלי. היעלמותה של תל אביב הקולנועית תמיד נראה בעיני כמו עוול משווע ויצר חוסר איזון מובהק. עם כל הכבוד לערים האחרות בישראל, תל אביב היא עדיין הלב הפועם של המדינה, המרכז התרבותי, היצירתי והעסקי שלה, שלמרות היותה "העיר היקרה בעולם", אזרחים מכל הארץ עודם נוהרים אליה כדי לתפוס מקום בחופיה, שדרותיה ומסעדותיה.
בלתי אפשרי לדמיין את הקולנוע הצרפתי ללא פריז או את האמריקאי ללא ניו יורק, אבל נדמה שהקולנוע הישראלי דווקא שש להפטר מתל אביב, ובכך נענה לסטיגמות שקושרים לה, לדימוי האליטיסטי שלה, להנחה שתל אביב היא לא באמת ישראל. אלא שזה לא תמיד היה המצב. מראשיתה של המדינה הייתה תל אביב בירתו הלא רשמית של הקולנוע הישראלי. מעבר לכך שרוב השחקנים, הבמאים, המפיקים ושאר אנשי התעשייה בחרו להתגורר בה, היא גם הפכה לאתר הצילומים המועדף שלהם. גם אם ניתן לפטור את הבחירה בתל אביב כלוקיישן המרכזי של הקולנוע המקומי במשך שנים רבות כעניין של נוחות, אי אפשר להתעלם מהקשר בין הרוח התל אביבית החילונית והנהנתנית לאופיים של הסרטים שנוצרו בה לאורך השנים.
כמו תל אביב עצמה, כך גם הקולנוע הישראלי שנוצר בה דמיין קיום אנושי נורמלי, משוחרר מעול המיתוסים הלאומיים, שמעז להתרכז באישי ובאוניברסלי. אורי זוהר היה אולי המשורר הגדול של הרוח התל אביבית ב"מציצים" וב"עיניים גדולות", שבהם יצר חיבור מעורר השראה בין הנוף הפיזי לנוף הנפשי של גיבוריו. חברו ללהקת הנח"ל אברהם הפנר הציג ב"לאן נעלם דניאל וקס?" תל אביב נטורליסטית ונטולת זוהר, שתאמה את גיבוריו הנטורליסטיים ונטולי הזוהר. אפרים קישון לעומת זאת הציג ב"תעלת בלאומילך" ספקטקל תל אביבי בממדים הוליוודיים, כשהוא מאפשר לנו לפרוק את התסכול שלנו מהבירוקרטיה העירונית.
בדיוק לפני 40 שנה נוצרו בתל אביב עוד שני סרטים מכוננים – מצד אחד "סיפורי תל אביב" של איילת מנחמי ונירית ירון, שהציג עיר סקסית, צבעונית וקוסמופוליטית, שכולנו היינו רוצים לחיות בה; מצד שני "החיים ע"פ אגפא" של אסי דיין, שמציג עיר דקדנטית, מיוסרת ורקובה, שכולנו היינו רוצים להימלט ממנה. עם השנים, היחס לתל אביב בקולנוע הישראלי הפך להיות אמביוולנטי. יותר ויותר יוצרות ויוצרים החלו לחוש כי לצד הפתיחות והחופש, העיר היא גם בועה קיומית, המאפשרת התעלמות נוחה מהבעיות הפוליטיות והחברתיות שרוחשות בארץ ישראל המקיפה אותה. כבר בשנות השמונים וביתר שאת בשנות האלפיים, הקולנוע הישראלי החל להתרחק מתל אביב וללכת לחפש את סיפוריו בפריפריה התרבותית והגאוגרפית של המדינה.
עם הקמתו של מיזם הקולנוע ירושלים ב-2008, נוצר מצב שבו גם כשהתסריטים הזדקקו לעיר גדולה, הפכה עיר הבירה לאופציה הראשונה של היוצרים ותל אביב כמעט והפסיקה להופיע על המסכים. לצד השמחה על הגיוון הגאוגרפי של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים, העדרה הכמעט מוחלט של תל אביב ממנו, על כל משמעויותיה התרבותיות והערכיות, יצר עיוות משמעותי באופן ההשתקפות המציאות הישראלית בקולנוע המקומי. אך הגעגוע לתל אביב מתחיל לתת את אותותיו, ובתקופה האחרונה נראה שהיוצרות והיוצרים המקומיים מתחילים לשוב אליה. "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ', "סבלט" של איתן פוקס, "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה וכעת גם "תל אביב" שלי, משתמשים בעיר הפיזית כדי לדבר על תהליכים נפשיים, אינטימיים ואישיים.
כאשר צילמתי את הסרט שלי, זמן קצר לפני פרוץ הקורונה, התרוצצתי עם צוות הגרילה הנחוש שלי בין עשרות לוקיישנים תל אביביים וגמעתי את העיר לאורכה ולרוחבה. העיר הפיזית הלכה והתערבבה עם העיר הנפשית שלי, והמפגש הזה היה מטלטל ומרגש. במהלך הצילומים, גיליתי תל אביב שהספיקה להתבגר, להתייפייף ולהשתכלל בשנים שהועלמה מהקולנוע הישראלי, וכיום היא מוכנה ובשלה לסיפורים חדשים לגמרי. אני מאוד מקווה שהם אכן יסופרו בה בקרוב.
>> מרט פרחומובסקי הוא היוצר והבמאי של "תל אביב", סרט חדש אורך מלא שיעלה בשבוע הבא בסינמטק תל אביב; ההקרנות הבאות: חמישי, 7.4, 21:00; שישי, 8.4, 20:00; שבת, 9.4, 17:00; שלישי, 12.4, 19:00; לרגל הפרמיירה אצר פרחומובסקי תוכנית מיוחדת של סרטים המתרחשים בתל אביב. פרטים וכרטיסים כאן