עיר מעורבת? רק שישה רחובות בתל אביב-יפו קרויים על שם אישים ערבים

החיבור בין תל אביב ליפו עוזר לתל אביב להתהדר בליברליות ופתיחות, אבל בפועל התרבות הערבית בעיר רק הולכת ונמחקת. זה ממש לא חייב להיות ככה

שוק הפשפשים ביפו. צילום: גיא יחיאלי
שוק הפשפשים ביפו. צילום: גיא יחיאלי
8 בנובמבר 2018

תל אביב־יפו היא עיר מעורבת. אבל כמו שבישראל היהודית־דמוקרטית החלק שמימין למקף גובר על החלק שמשמאל, כך גם בעיר המרכזית במדינה. העיר הלבנה מאפילה על העיר הערבית. כשיורדים לפרטים מבינים שזו עיר מעורבת בעיקר על הנייר. בפועל יש המון דחיקה, אפליה ומחיקה, ואין מחיקה תרבותית בוטה יותר ממחיקה של שפה. תמחק את יכולתו של אדם להשתמש בשפת אמו, ותוך פחות מדור מחקת את תרבותו כליל. בישראל זה קרה, למשל, עם העולים היהודים דוברי היידיש ודוברי הערבית. את הערבים ילידי הארץ, מן הסתם, לא ניסה הממסד הציוני לגייר ולעברת ולהתיך בכור הגדול, אבל את השפה, ההיסטוריה והתרבות – עד כמה שאפשר – ניסה ועוד איך להעלים. מתוך כ־1,800 רחובות בתל אביב־יפו, רק שישה קרויים על שם אישים ערבים (שאינם יהודים מארצות ערב). ארבע עשיריות האחוז.

מתוכם רק שלושה שמות קשורים ליפו. זה בלתי נתפס. עיר שמתהדרת בפתיחות, ליברליות, שאמורה לשמש מגדלור בחשיכה הפוליטית הישראלית, מוחקת כבר עשורים את התרבות היפואית, שהייתה כאן הרבה לפני זו התל אביבית. מי שמסתובב ביפו עשוי לחשוב שזו עיר שכל ההיסטוריה שלה מורכבת מתנאים ורבנים. האפליה הבוטה הזו היא עובדה ידועה שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה, אבל ראוי לשוב ולהזכירה ולדרוש מהעירייה לתקן את העוול. כשאוחדו שתי הערים שמותיהם הערביים של רחובות רבים ביפו הוחלפו בשמות הקשורים להיסטוריה יהודית וציונית, ועשרות רחובות אף נותרו מיותמים משמות כלל עד היום.

שוק הפשפשים ביפו (צילום: Shutterstock)
שוק הפשפשים ביפו (צילום: Shutterstock)

עוד כתבות מעניינות:
כן, גם בתל אביב: ערבים עדיין נדרשים "לעבור" כיהודים 
התל אביבים התאהבו במטבח הערבי, אבל השפים הערבים נשארו בחוץ
"אם יבואו אלינו למוסך פוליטיקאים נלמד אותם איך אפשר לחיות בדו קיום"

דוגמה בולטת בעלבונה היא רחוב רזיאל, שהחליף את רחוב נג'יב בוסטרוס ורחוב אסכנדר עוואד. רזיאל הוא דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, הארגון שכבש את יפו במלחמת העצמאות, בהתקפה שלאחריה נותרו בעיר כ־3,000 תושבים ערבים בלבד מתוך כ־73 אלף לפני המלחמה. מספיק מבט חטוף ברשימת האישים שוועדת השמות של העירייה מתכוונת להנציח כדי להבין באיזה צד של המקף מרוחה החמאה.

שמות הרחובות הם לא האנומליה היחידה בעיר המעורבת, או שמא המופרדת, תל אביב־יפו. לתל אביב נוח להגיד שהיא עיר של ערבים ויהודים ולהשאיר ליפו לטפל בעניינים שלה; ליהנות מהתדמית ולזרוק את האחריות על האחות הגדולה־קטנה מדרום. על תרבות ערבית כמעט אין מה לדבר. בניגוד לפחות או יותר כל עיר גדולה בעולם, אין בתל אביב מרכז לתרבות ערבית. בירושלים ישנו המוזיאון לאמנות האסלאם, בפריז Institut du Monde Arabe ובלונדון The Arab British Centre.

והנה עוד רעיון מטורף: למה לא להקרין בקולנוע לב – הקולנוע הגדול והמרכזי בעיר – סרטים ערביים עכשוויים? סצנת הקולנוע במצרים מתפתחת כל הזמן, אבל לנו אין מושג מזה. לא עדיף מדי פעם להביא סרט בערבית על חשבון עוד קומדיה צרפתית קלישאתית? עיר גדולה במזרח התיכון, ודאי כזו שחלק לא קטן מתושביה ערבים, לא יכולה ולא צריכה להתעלם מהתרבות הערבית. מוזר שצריך בכלל להגיד את זה.

מוזר עוד יותר שצריך לשוב ולהזכיר שאסור להפלות אדם על רקע דת או לאום. כשתל אביבים שומעים על אפליה במכירת דירות בעפולה הם מעקמים את האף, אבל דברים דומים מתרחשים מתחת לאף שלנו אחת לזמן מה. ממש בשבוע שעבר נפתח משפט "ניצנה 20" – פרויקט ששיווק דירות בבניין חדש בשכונת נגה ודחה ערבים שפנו בטענה שקרית שכל הדירות כבר נמכרו. גם בשוק השכירות התל אביבי ערבים חווים גזענות. ביפו אפליית התושבים הערבים נמשכת כל העת עם בנייה של עוד ועוד מתחמים יקרים שדוחקים החוצה את תושביה המקוריים של העיר. בפעם הבאה שאתם מדברים על ההתנחלויות בסילוואן, זכרו את מה שקורה ביפו. נכון, אצלנו זה חוקי וכשר, אבל התוצאה היא אותה תוצאה.

הבחירות האחרונות הכפילו את מספר חברי המועצה הערבים בעירייה – מאחד לשניים. הלוואי שהמספר הזה יגדל בבחירות הבאות. שניים מתוך 31 זה עדיין מעט, מעט מדי. כדי שכל הכתוב לעיל יהפוך למציאות מובנת מאליה, צריך להפעיל לחץ גם מתוך העירייה, וזה אמנם גם האינטרס של חברי המועצה היהודים, אבל הם לא יכולים ולא צריכים לשמש פה עבור תושביה הערבים של העיר. יש להם פה משלהם.