הכל אפשרי: כך תיראה תל אביב של החלומות שלנו

למה להסתפק ברחובות נקיים ושכר דירה הגיוני כשאפשר לחלום בגדול? תעצמו את העיניים ותדמיינו: כך הייתה נראית תל אביב אם הכל היה אפשרי. והאמת, למה שלא יהיה?

תל אביב של החלומות (קולאז': מיכל רוט)
תל אביב של החלומות (קולאז': מיכל רוט)
7 בפברואר 2019

תל אביב תמיד חלמה להיות במקום אחר. העיר העברית הראשונה זה סיפור נחמד לשיעור מולדת, אבל האמת היא שכבר בתחילת דרכה פנטזה תל אביב על שטראסה פה ובולווארד שם, בניינים אירופיים שנחתו כמו חלליות אל תוך החולות ומתוכם פרצו חייזרים חיוורי פנים וחבושי מגבעת והמהמו לעצמם שכן, זה מקום טוב מאוד לבנות בו הזיה קונטיננטלית בטעם אוריינטלי, וכך היה.

השנים הפכו את זה לאובססיה עירונית: החל משנות ה־60 הגיעו לעיר השמועות על החיים התוססים בלונדון, פריז וניו יורק ומלאכת השעתוק החלה. תל אביב רצתה להיות כל זאת ועוד. אחר כך הגיעו גם ברלין, אמסטרדם וברצלונה כמודלים לחיקוי, ובניינטיז הגיעו הדברים לשיא כשהעיר כולה הסריחה ממאמץ להיות במקום אחר, מקום קוסמופוליטי וגלובלי, ולמעשה כל מקום שאינו כאן. כל מקום שאינו ישראל.

היו אלה ראשית ימי "מדינת תל אביב" כקונספט, ימי אוסלו ורצח רבין שהחלו למקד שנאה ותיעוב לאומי כלפי העיר שצמחה מן החולות ותושביה המשונים. ובתוך העיר ישבנו וחלמנו לכרות תעלה עמוקה שתקיף את העיר ותוצף במי ים ותנתק אותה מן הארץ השונאת. חלמנו להכריז עצמאות. חלמנו להיות אי ששט לאטו לכיוון מרכז הים התיכון תוך שהוא חולף על פני קפריסין ומנופף לה לשלום. שקלנו לבקש מהניו זילנדים שייתנו לנו לבנות תל אביב חדשה באיזה חור. הכל רק לא להיות כאן.

והנה, כמו בחלום, אנחנו כאן. תל אביב צברה ביטחון עצמי וכעת היא אחת הערים היקרות בעולם. קשה יותר לחלום בה והיא עצמה מפנטזת פחות על מקומות אחרים ויותר על עצמה, עפה על עצמה, חשה את עצמה פורמט מקורי, יותר ישראלית מכל אבן ירושלמית. החלום על המערב – ואולי היה זה סיוט – הולך ודוהה בשמש הצורבת. אנחנו בכלל מן הון, סתם אוכלים לנו פה עראייס סבידה עם טחינה ועמבה בנרגילה לצלילי דודו טסה והכוויתים ואסיד ערב, כיף אל חאל? וואלה אנא מבסוט. עיר חלום.

שלישיית גשר הירקון הנקי

דמיינו את זה: שבת שמשית, הורים צעירים משחקים עם בנם הפעוט על שמיכה לגדת הירקון, ברווזים שטים לתומם ולצדם נערים ונערות קופצים לתוך הנחל, עושים תחרות שחייה עד שבע טחנות. בהמשך הנחל, מעט מערבה, אישה זורקת כדור והכלב קופץ בחדווה לתוך המים הכחולים־ירוקים. שני בחורים עושים אומגה ומזנקים בשאגה לתוך הנחל. מופרך? זה כבר כל כך מובנה בנו שזה נראה לנו הגיוני לגמרי: נחל ארוך ויפה, מוקף צמחייה, ואי אפשר לשחות בו. בקיץ 2011 קפץ רון חולדאי למים כדי להוכיח שהם ראויים, אבל יש מישהו שיעז לעשות זאת אחרי הביוב שהוזרם אליו, אסון המכבייה והזיהומים החוזרים? אפילו שבחלקים מסוימים בירקון הדיגומים מראים על איכות מים טובה או סבירה, מי האמיץ שיקפוץ ראש? מתי יבואו הרשויות ויגידו: יש כאן נחל נקי ובטוח – תיכנסו? חלומות באספמיה.

דייגים בפארק הירקון (צילום: שאטרסטוק)
דייגים בפארק הירקון (צילום: שאטרסטוק)

נא לא להפריע

חוק עזר עירוני יקבע שבכל רדיוס של ק"מ העירייה צריכה לספק עשר קפסולות קטנות לשנ"צ ציבורי באמצע היום.

שלג על עירי

אח, פתיתים שמתחילים לרחף בין ערביים ומחייבים היערכות עם את חפירה לפתיחת צירים בבוקר ורכישה מסיבית של שימורים. יותר כאלה, פחות ימי מעלות בקיץ.

כולנו משוגעים כאן

לכל תחום רפואי ונפשי יש מומחה שמכיר את הסימפטומים, את הקשיים ואת נקודות האור, אז איך זה שבתל אביב, שנכתבו עליה כל כך הרבה דברים וצמחו מהכאבים שלה יצירות מופת, אין דוקטור או דוקטורית לנפש שיתמחו בעיר הזאת ממש? איך אין מטפל/ת שיבינו לעומק את הכמיהה ללכת לים או לישון עוד כי יש תמ"א בבניין ממול מול האילוץ להגיע למשרד או למשמרת מלצרות נוספת? מטפל שיידע להעלים את החרדות שנובעות מעלייה מתמדת ממחירי השכירות, מההגעה לתדר או לפורט מבלי שיש לך בגדי יד שנייה מניילון?

דרושה פה הכרה מקצועית נפשית על החוויות שתל אביב מספקת לתושביה. איך אנחנו אמורים לעבד לבד את כל הלופ של "טוב-רע-טוב-מצאתי דירה-נפתחה מסעדה-נסגרה מסעדה-יש השקה בכולי-יש אפטר בבלוק-אני בכלל לא אדם של מסיבות"? הנה הצעה: הסבסוד יינתן לפי הוותק – ככל שהאדם נמצא בעיר יותר זמן כך הוא צריך לקבל הנחה גדולה יותר. הגדילו נא את מכסת הטיפולים בכרטיס העירוני, זה שווה הרבה יותר מהנחה במינוי לקאמרי.

מני פאר

הגיע הזמן למכוני מני פדי שפועלים כל הלילה ומספקים גם דרינקים. את מסיימת יציאה, מורידה את הנעליים ויכולה להמשיך בכיף לעשות פדיקור תוך כדי שתיית קוקטיילים או שמפניה.

אי ירוק בים

דמיינו תור המשתרך מן המרינה לכיוון חוף גורדון, ובקצהו ימאים נעלצים עוסקים במרץ בשינוע בליינים לעבר אי בתולי סמוך, במחיר נסיעה במונית שירות. תנאי השיט הצפופים, בקבוצה של עד ארבעה משתתפים, הופכים קרקע פורייה לרקימת חברויות חדשות, חלקן יוסיפו להירקם גם על האי עצמו.

נתון תחת ריבונות תל אביבית, האי אינו מתיישר לפי החוק הישראלי, אולם כאן במקום מעצרים מינהליים מנצלים זאת עבור צריכה מבוקרת של משני תודעה, ורק במידת הצורך, גם ברישיון להרחקת אנשים אלימים מגבולותיו. תיירים מגיעים אליו מכל העולם, אך את כספיהם מנצלים רק לטובת השמירה על הטבע הייחודי המאפיין אותו. כך או כך, אין עליו מלונות פאר או דירות Airbnb. מי שרוצה יכול להסתפק בערסל.

עלה ירוק

פארק הירקון, פארק דרום, מדרון יפו – עד מתי תימשך אפליית הפארקים של מרכז תל אביב? עץ פה ועץ שם זה לא מספיק, ולא, קריית ספר זה לא פארק. גם מקום זה לא בעיה – יש כבר תוכנית לקירוי איילון, רק צריך להוציא אותה לפועל ולדאוג שהקומה השנייה של העיר לא תתמלא שוב בבניינים בלבד.

מסתכלים עליכם מלמעלה

רכבל שיחבר בין צפון העיר לדרומה לא באמת נחוץ, אבל איזה כיף יהיה לשייט בקו הרקיע של תל אביב ולהביט על העיר מלמעלה?

ולנו יש טעמייה

זה באמת חלום: טעמייה, קציצות פלאפל מצריות, בדרך כלל מוארכות ועשויות פול, שיימכרו בקונוסים של קרטון עם מכלים קטנים של טחינה נוזלית ושליכטה של חריף. סרטי משטרה יחצצו בין כל דוכן למדרכה עם שלטי אזהרה וצ'קלקה מהבהבת למען אלרגים לפול שיורחקו מהמקום.

שאנז אלנבי

לאלנבי יש את כל הפוטנציאל להפוך לרחוב אופנה מוביל שייתר את הקניונים המחניקים והמבאסים. רק צריך להוסיף לחנויות המוכרות של הרחוב בגדי מעצבים ישראלים לצד רשתות גדולות.

שרים בכיכר

למה רק באירועים שממומנים על ידי אדידס? כיכר רבין צריכה להיות מלאה באמנות רחוב, יונים ואנשים שמחים בכל ימות השנה.

קפצו

מסלול טרמפולינות לצד מסלולי האופניים (שגם הם בעצם חלום) שיאפשרו התקדמות בעיר בקפיצות. נחמד, לא?

סטרייק

על חורבות אחד ממפעלי הרפאים באזור התעשייה משתלטת חבורה מובסת של מילניאלים, ובמאמץ אחרון להפיק משמעות לחיים משיבה לתל אביבים זכות ראשונה במעלה: הזכות לאולם באולינג בתחומי העיר. הקמת האולם מביאה לירידה חדה במספר הרווקים והרווקות בעיר, שכן לדייטים ראשונים יש כעת סיכוי אמיתי לשרוד את חצי השעה הראשונה.

יש חבר מועדון?

כן, יש כרטיס ב־AM:PM, אבל הוא כמעט חסר משמעות. אנחנו רוצים ארבע בירות ב־20 ש"ח, נוטיפיקציות על הנחות רגעיות ("בשעתיים הקרובות כל הפירות בחצי מחיר") וירקות טריים לחברי מועדון.

ארקייד פייר

היו זמנים שבהם אף מרכז מסחרי לא היה שלם בלי מתחם המשלב ג'ימבורי לילדים ומכונות משחק (עם ובלי כרטיסים שאפשר לאסוף כדי לקבל פרס) לאחיהם הגדולים. כדי לשרוד את הסביבה העוינת של 2019 ייאלץ הארקייד התל אביבי לפנות לשני קהלים עיקריים: בני 30 מוכי נוסטלגיה ובני תשחורת.

בצדו האחד של המתחם יוקם דיינר בסגנון רטרו מיושן על גבול הקיטשי עם אוכל קליל ובר רחב ידיים, שיאפשר בילוי של ערב שלם לזוגות, לחברים ולבודדים – כולל משחקי מכות קלאסיים לצד מכונות חדשות לגיקים המעודכנים. בצד השני יפעל מתחם בעיצוב פי-אלף-יותר-ניינטיז – הרבה ניאון וצבעים, פוסטרים זוהרים בחושך של "ספרות זולה" וג'אנק פוד באריזות יפות. נערים ונערות ישלמו מחיר סמלי כדי להצטלם לאינסטגרם עם בובה ענקית של פיקצ'ו וימשיכו משם למשחקי הוקי אוויר בניסיון לאסוף אלף כרטיסים צבעוניים שיוחלפו במנורת לבה.

מיניגולף

יש כאן כדורעף חופים, פטנק ולא מעט סוגי ספורט אזוטריים נוספים. אז שלא יהיה מיניגולף?

בסוף נגיע

המצב הקיים שבו קווים 24 ו־25 מגיעים לאוניברסיטה אחרי יותר מחצי שעה של נסיעה, כשהם דחוסים עד חוסר יכולת לזוז בסטודנטים אומללים, אינו סביר בעליל. אפילו בחלומות שלנו אנחנו לא מעלים על הדעת רכבת קלה שמגיעה מדרום העיר לאוניברסיטה בעשר דקות, אז נסתפק במסלול חדש עם פחות תחנות שייצא כל חמש דקות בשעות השיא ויתוכנן כך שלא ייתקע בכל פקק אפשרי. במקום שכל שכונה מיפו עד רמת אביב תידחף לאוטובוס אחד, מספר קווים ייתנו מענה יותר זריז ומקוצר מאזורים שונים בעיר. גם השקר שהוא רכבת האוניברסיטה צריך פתרון ומהר – למשל, הסעות מסודרות בתכיפות גבוהה שיותאמו לשעות הגעת הרכבות ולשעות תחילת השיעורים, או מעלית/מדרגות נעות שיקלו על נוסעי הרכבת להגיע ברגל לקמפוס.

כאן מתרחצים בכיף

ג'קוזי, סאונה, חמאם, מרחצאות יפניים – אנחנו צריכים עוד דרכים להירגע כאן.

באים מאהבה

כמה הבטחה טמונה בתל אביב. הבטחה לקריירה, לתרבות, לאוכל טוב, לחופש להיות מי שאתם וחשוב לא פחות, הבטחה לאדם אחד מתוך 443,939 התושבים בה שיגנוב לכם את הלב. הציפייה להינעל במבט עם זר באוטובוס או ברחוב מתחלפת בתבוסה אל מול מבחר אפליקציות ההיכרויות. אנחנו בוחרים בקפידה את תמונת הפרופיל שלנו בטינדר, יוצאים למספר מביך של דייטים ולרוב אפילו לא טורחים להתעכב על למה "זה לא היה זה" או "לא התעלפתי". הרי יש עוד 443,938 שרק מחכים שנכיר אותם, לא? אז איפה הם לעזאזל?

מסאז'יסטים על החוף

בסבסוד העירייה כמובן.

עלה לנו

ידיעה מרעישה: תל אביבים עושים סמים. בערים כמו ליסבון ומלבורן מוצבות בכניסה לפסטיבלים גדולים ומועדונים עמדות לבדיקת סמים כדי שאלה שכבר מחליטים לעבור על החוק לפחות לא ימותו מאקסטה רעילה. זה צעד הומני ששם לפניו את בריאות התושבים בעיר והתיירים המבקרים בה. האירווזיון הבא עלינו לטובה יכול להיות נקודת התחלה מצוינת לפיילוט. תמיד אפשר לתפוס ולהעניש על אחזקה וסחר, אבל חיים של בני אדם אי אפשר להשיב.

הצהוב צהוב הזה

דוכני אננס מקולף בכניסה לחופים. למה רק בסרי לנקה?

שחיתי לאהוב

ובחלומנו המוני הצעירים בעיר הכי כיפית בישראל לא צריכים לשלם 50 ש"ח במקרה הטוב בשביל זכות השכשוך בבריכה. והבריכות המתחבאות מאחורי גדרות של מגדלי יוקרה רק עושות לנו עיניים, אז אל תדליקו אותנו.

לב לב לב

תל אביב מוקפת במתחמי קולנוע מוגזמים עם 600 מסכים שמקרינים סרטים שאף אחד לא שמע עליהם. אין לנו צורך באחד כזה, אבל האולמות המסחריים של תל אביב מיושנים ולא עומדים בסטנדרט שהציבו הקומפלקסים המתחרים. העיר זקוקה לבית קולנוע חדש ומאובזר. בקולנוע החלומות הזה לא תהיה זליגת סאונד בין אולם לאולם, השורות יהיו מדורגות כדי לאפשר בהייה נוחה ללא הסתרות (או נקע בצוואר) והמקרינים יתודרכו לאזן את בהירות המסך בהקרנות תלת ממד כדי שהמשקפיים לא יהפכו כל סרט לפילם נואר. גולת הכותרת תהיה מסך איימקס גדול שהופך כל בלוקבאסטר גנרי לחוויה, מהסוג שכרגע צריך להרחיק עבורו עד ליס פלאנט ראשון לציון.

מדעי הבריזה

רילוקיישן של גילמן למרכז העיר, איך זה נשמע לכם?

לא שומעים ולא רואים

קמפיין ה־BDS יכול ליהנות מתשורה אחת שמספקים לו הציונים וזה היעדר וניו נורמלי להופעות חו"ל. במשך יותר מדי שנים אין כזה בעיר. היכל התרבות מאפשר אירוח מסוג מסוים של הופעות, כאלה שמצריכות ישיבה וכללי נימוסים. היכל מנורה וגני התערוכה הם מקומות היברדים שנועדו לשרת סוגים שונים של אירועים ולכן בהופעות בוקע מהן לרוב סאונד בוצי.

המענה היחיד של תל אביב להופעות גדולות, כאלה שיש בהן יותר מ־1,000 מבקרים (כלומר לא ניתן לערוך אותן בבארבי), הוא פארק הירקון, שגם הוא משתנה בהתאם להפקה וסובל מליקויים (החל מהמיקום, דרך הסאונד ועד הלחות). זו הסיבה שבחמש השנים האחרונות מרבית הופעות החו"ל מתקיימות בערים כמו רעננה וראשון לציון, ולא בעיר שאמורה לשמש כמרכז התרבותי של ישראל.

תל אביב אמנם צפופה, אך יש בה אזורים "מתים" כמו אזורים תעשייתיים שאפשר להמיר להיכל שכל ייעודו הוא לארח הופעות מוזיקה בינוניות וגדולות. זה כל כך מופרך לדמיין במה שתיראה היטב מכל אזור בהיכל, סאונד שמימי, אוטובוסים שעוצרים בתחנה סמוכה ופועלים כל הלילה, מתחם ישיבה אחורי, טמפרטורה נעימה ואלכוהול זול?

פוד טראקס

לא באמת צריך להרחיב, נכון?

שקט שיהיה פה

מטקות – בחוף ייעודי שיוקצה להן, בקצה הצפוני ביותר של קו החוף.

שימו חמידות בקלפי

דמיינו תל אביב מופלאה ובה כל חתולי הרחוב מוצאים בית, ואת מקומם תופסים הסנאיים. כל הסנאיים. הסנאי האפור. הסנאי הדואה. הסנאי אדום הגרון. אפילו המרמיטה, אם תרצה. שיבואו בהמוניהם. שיתהלכו בין רגלינו כשאנו שורצים בבתי הקפה. שיקפצו בין העצים כשאנו מבקרים בפארק הירקון. שיעסיקו ילדים בפארק קריית ספר. שיתרוצצו בגינת אליפלט החדשה. שיבואו אפילו לכיכר דיזנגוף אם זה נוח להם. שיאכלו את אגוזינו וחרקינו. שיבנו קנים במרומי העצים הזקנים של תל אביב, שוודאי ישמחו לידידים חדשים, ושישליכו בלוטים על ראשי התל אביבים. הצביעו לסנאיים!

עלה ירוק 2

אסף הראל, בקמפיין שלך זרקת משהו על לגליזציה מקומית בתל אביב. זוכר?

ניקיון, כפיים

כמה אפשר להתפעם מהמראה של ערים נקיות? מה כבר יש להתפעם מניקיון? זה לא אמור להיות חלק מהדיל? איך עיר עשירה כל כך משאירה אחריה סימני אשפה, במקום להתנקות בכל פעם שמשהו מפר את האיזון הסטרילי היחסי? פעם היו זיהומים, היום יש אקונומיקה ומשמידי חיידקים. נדמה שזה תקף בכל מקום שיש בו כסף, למעט בתל אביב. בברלין – מפעים. בברצלונה – מפעים. בשטוקהולם – מפעים. למה זה מפעים? מה מפעים בלהביט במדרכה האפורה ולראות את צבעה? למה זה מרגיש כל כך טוב להתהלך על אספלט שאינו מרוח צואה ומסטיקים שהתקשו ושיבשו את צורתו? מה מפעים בפחים צבעוניים שלא ניזוקו מפירות העצים?

תל אביב היא עיר מלוכלכת ומצחינה. גם בחלקיה המטופחים והנידחים יותר, הצפון והצפון הישן, היא לא מתקרבת לקרסוליה של ראשון לציון. במרכזה הביוב עולה על גדותיו, בדרומה יש ערמות של פחים ורפש. משלם הארנונה מקבל לא מעט בתמורה לכספו, אבל לא יודע מרחב נקי מהו. תל אביב לעולם לא תהיה סטרילית – לא באופייה ולא בחזותה – אבל היא כן חייבת לסגל שגרה של מקלחות יומיות.

חבל שאי אפשר ללכת עירומים

תגדרו אותו, תעשו מה שאתם רוצים, אבל הגיע הזמן שיהיה כאן חוף נודיסטים ראוי.

שאבעס!

מוניות השירות 4 ו־5 ממש לא מספיקות. תקודם תחבורה ציבורית בשבת לאלתר.

שקט שיהיה פה 2

נכון שיש דברים שמתרגלים אליהם, אבל צפירות הן לא מסוג הדברים האלה. אם סוגרים את החלון ואם הוא פתוח, אם בדיוק חוצים את הכביש או עומדים על המדרכה, ליד אתרי בנייה וליד רמזור שלא עובד, בשעות העומס וכשהתנועה זורמת – תמיד יש צפירות ברקע. למה? למה הם חושבים שזה עוזר למישהו? הרחוב פקוק, ההפגנה מתקיימת, והצפירה לא תעזור לכם לזוז יותר מהר על הכביש, היא רק אגו שמתחבא מאחורי שמשת מכונית מאובקת, אגו מפוחד ומדוכא שבתוך המכונית נדמה כמינימום אלוף העולם בג'ודו.

צפירה אמורה להיות סימן שמפעילים בעת סכנה ממשית, לפחות ככה מלמדים בספרי התיאוריה, ובכל זאת בתל אביב מדובר בפעולה שמשביתה כל פיסת אסקפיזם. החלום בהתגלמותו הוא גלאי מיוחד שיופעל על כלי הרכב בעת הכניסה לעיר וישקיט את הצופר המעצבן שלהם. ולא רק זה, במקום הצפירה תישמע בתוך המכונית הצרחה המעצבנת של סרטוני הספאם שאמורים לגרום לך להאמין שאתה צופה במישהו מחליק על בננה או בכלב מסתפר בשלג, ופתאום – צרחה. סתם ככה, כי מגיע להם להרגיש את הבהלה ואת העצבים המתמידים מהרעש הבלתי נסבל הזה.

השתתפו בפרויקט: גיא פרחי, גל פרייליך, נדב נוימן, נועם כהן, נעה עמיאל לביא, נעמה רק, עדי סמריאס, שחר גולן, שי סגל, שירי כץ ושני מויאל