Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
המציאות היא המלצה בלבד: הסרט היפני שימיס לכם את המוח
מתוך הסרט "פפריקה"
פודקאסט הקולנוע "אוכלי סרטים" מגיע השבוע במסעו הפילוסופי אל "פפריקה", יצירת המופת של סטושי קון ששוברת את המחיצות בין חלום ומציאות (ונותנת לכריסטופר נולן את כל הרעיונות ל"אינספשן")
לכבוד שנה הזויה שמרגישה כמו הכלאה לא ברורה של מציאות ודמיון, החלטנו להתמקד השבוע בזוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה והאב הרוחני של "Inception" – הסרט היפני "פפריקה" (Paprika, 2006). או אם לצטט את הניו יורקר: "סרט מתח-מד"ב פרוידיאני-יונגיאני-פליניאסקי"
ה-DC מיני, מכשיר שעוזר לפסיכולוגים לחדור לחלומות המטופלים שלהם, נגנב על ידי טרוריסט שמנסה לגרור את כולנו לחלום המוני, ולערבב בין מציאות לדמיון לנצח. גיבורינו מנסים לגלות את זהותו ולמנוע ממנו לממש את חזונו ההרסני. הגיבורים שלנו הם ארסנל דמויות צבעוניות הכוללות בלש מצולק, שני מדענים מפוזרים – אחד זקן וקטנטן והשני צעיר ושמן כמו שלושה אנשים שהתמזגו – ופסיכולוגית אחת מבריקה שיכולה לקפוץ בין חלום למציאות באמצעות האלטר-אגו שלה, ושמה פפריקה. הטרוריסט גורם לאנשים לאבד את שפיותם בזה אחר זה, ובעוד ימים ספורים הוא עלול להשתלט על העולם כולו, אלא אם גיבורינו יעצרו אותו בזמן.
מדובר בסרט האנימה האחרון של במאי האנימציה היפני סטושי קון, שמצליח ללהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. בסיקוונס הפתיחה המהיר והמסחרר, קון קופץ בין ארבעה ז'אנרים שונים בבית-קולנוע – וכל זה במסגרת חלום של אחת הדמויות – ובכך הוא מסמן לנו שהסרט עומד להשוות בין חלום לקולנוע, ולעורר מחדש דיון עתיק במדיום המדובר.
השאלות שליוו אותנו בפודקאסט השבועי שלנו: איך הסרט מהדהד את הקשר העמוק בין חלום שחולמים בלילה לחלום כשאיפת חיים? האם חלום וסרט הם באמת הינו הך? וכמה כריסטופר נולן חייב לסטושי קון על "אינספשן"? (ספוילר: הכל).
להאזנה לחצו כאן>>
מי לא היה רוצה לחלוק את חלומו בזמן אמת עם אדם אחר ולמצוא פרטנר ליצירת שאיפותיו? מסתבר שה-DC מיני, מכונת שיתוף החלומות, כבר איתנו מעל 120 שנה. מאז סרטיו של ז'ורז' מלייז (1896-1908) מסך הקולנוע מספק לנו הצצה לחלומות הכמוסים ביותר של יוצריו. כצופים אנחנו יכולים להיות עדים לחלומות של אחרים, לראות בסרט פנטזיות של עצמנו, ואפילו לצאת ממנו עם שאיפה חדשה שלא הייתה לנו בראש לפניו. אבל השאלה המטרידה ש"פפריקה" מעלה היא האם להיות קולנוען ולנטוע חלומות בליבם של אנשים, הוא אקט חתרני ופולשני כמו אקט של טרור?
הקולנוע משתמש בסיפור כדי ליצור רגש ולחבר אותנו לרעיון מסוים. הרעיון הזה יכול לקרב אותנו לעצמנו ולאנשים שאנחנו לא מכירים ממקומות שונים בעולם. אבל גם סרטי פרופגנדה נאצית או פרסומות לתאגידי ענק שצצות באינסטגרם – הם שימושים מניפולטיביים בכלים קולנועיים כדי להניע אותנו לעשות מה שאנחנו לאו דווקא רוצים. במילים אחרות, הקולנוע הוא כלי חזק, אבל כמו נשק חם בידיים של פציפיסט – הוא לא פוגע אם לא משתמשים בו לרעה.
מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון
14 שנה חלפו מיציאת "פפריקה" והוא נראה רלוונטי מתמיד. הגענו לתקופה בה כולנו חשופים להפצצת תוכן מכל הכיוונים. תקופה שמעודדת פתיחות, שיתופיות וליברליזם מצד אחד, אבל מייצרת אידיאליזציה של כוכבים מצד שני. השאיפות שלנו התאחדו, כל אחד רוצה לכתוב פוסט, להשמיע את קולו, להתפרסם, ועל ידי האדרת האינדיווידואל ביטלנו את ייחודו של כל אחד מאיתנו.
מעבר להמלצה החמה לראות את "פפריקה" העשיר והמהמם ויזואלית ואחר כך להאזין לפרק הפודקאסט שלנו, אנחנו משאירים אתכם עם wake up call: תעצרו את הגלילה בפיד הלא-נגמר סביבכם, תתעוררו מהחלום הקולקטיבי ותחזירו לעצמכם את השליטה האינדיווידואלית בתודעה האישית שלכם. נסו להיזכר בחלום האישי שהוביל אתכם לפני כל זה, ההוא שבליל היום-יום גרם לכם לשכוח.
"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חלום עליכם: על מה התל אביבים חולמים בלילות ומה זה אומר?
ביקשנו מגולשי אתר Time Out לשלוח לנו החלומות הכי מוזרים שלהם כדי להבין מה קורה בנפש של הקוראים שלנו. בחרנו כמה מעניינים במיוחד ושלחנו אותם למאיירים ולפסיכולוג אור נתנאלי. שורה תחתונה? אתם כל כך תל אביבים
ישבתי עם חברים על ספסל ברחוב כשפתאום אחת החברות, נקרא לה נועה, קמה עם מבט מזוגג בעיניים ואמרה שהיא חייבת ללכת ושתפגוש אותנו בבר איסמי סלמה. הלכתי לשם לפגוש אותה וזה היה נראה כמו פלאפלייה בשוק הכרמל – ספסלי מתכת שמחוברים לשולחנות ואווירה של עמבה, אבל בחלום היה נורא ברור לי שמדובר באיסמי. לפתע נועה נכנסת למקום עם ארבע בחורות חסונות ומלחיצות, וכשאני קוראת לה היא פשוט מתעלמת ממני ומתיישבת איתן בלי להסתכל עליי. הייתה שם ממש אווירה של כת מטורפת של לסביות. הן התחילו לדבר על כל מיני דברים שנראו כמו איזו תוכנית מטורפת והיה נורא ברור שאחת מהן, שקראו לה שלי, היא המנהיגה של הכת. כולן לבשו טי שירטס וטרנינגים אפורים סטייל "כתום זה השחור החדש" וממש לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה לעזאזל קורה פה, ואיך פתאום נורא ברור לי שכולן סביבי לסביות.
פתאום אחת מהחברות שהגיעו איתי מחליטה שהיא מצטרפת אליהן. הן הולכות מאחורי איזו דלת ויורדות למטה למקום שנראה כמו מכתש או שרידים של ארמון רומי בשילוב ים המלח. אני מסתכלת על כל מה שקורה שם דרך חלון שמשקיף למטה וכולן פשוט עמדו בשורה – נועה, החברה שהצטרפה ושלי המנהיגה. היה נראה ששלי משביעה אותן בשבועה הסודית של כת הלסביות. ראיתי אותה ממלמלת דרך החלון וידעתי שזה מה שהיא אומרת: "את לסבית ולכן את יותר טובה מכולן. אף אחד לא משנה, רק אחיותייך והקהילה". רצתי למטה לנועה ואמרתי לה: "צאי מזה בבקשה, את לא רואה שהן שוטפות לך את המוח? זה לא את, בבקשה תחזרי!", והיא פשוט הסתכלה וענתה לי שזה מה שטוב ושככה העולם צריך להיראות, במבט חלול ושטוף מוח.
איור: דורון פלם
הפרשנות:במשך החלום הזה התל אביבית מגלה שאינה "הנורמלית" אלא המיעוט שמסתכל מבחוץ על עיוותי החברה. אינני מכיר את האיסמי אז אני מרגיש מודר מאיזה ידע פנימי, אך גם התל אביבית מגלה שיש מרתף סודי יותר שממנו גם היא מודרת. ובטח מעטות הנשים בשם סלמה שביקרו שם. כך מצטייר שהתל אביביות מאורגנת במעגל סגור בתוך מעגל סגור בתוך מעגל סגור, וכל מעגל מדיר את המעגל החיצוני אך גם כמה להשתייך למעגל הפנימי יותר, תוך כדי חרדה שמא זה הארדקור מדי להתקדם ללב העניינים. חוסר הוודאות לגבי המקום – איסמי סלמה או פלאפלייה – אולי מסמל זהות ישראלית שמולבשת כפילטר נצנצים על זהות ערבית. שטיפת המוח של הכת הלסבית המסתורית בחלום, והעליונות של קבוצת השוות שבשבועה, מעלה את הפנטזיה שבמרכז המעגלים הללו ישנה איזו זהות אחידה ועילאית שבה לא סובלים יותר מהיחסיות של ההתמקמות החברתית.
למה מי זאת גל גדות? ה', בת 29
חלמתי שגל גדות היא אחותי והיא באה לארץ לביקור מהוליווד, אבל אני לא מרגישה בנוח איתה כי היא כוכבת אז אני חצי מתעלמת ממנה כדי שלא תחשוב שאני עפה עליה (למרות שאני קלירלי עפה עליה כי היא מושלמת). הלכנו, בני משפחתה, לאסוף אותה משדה התעופה בלימוזינה ומלא כתבים וצלמים מקיפים אותנו אבל אני מתעלמת מזה ומדברת אליה די בהתנשאות. יש עוד בת משפחה שמכרכרת סביבה ואני לא מפסיקה לחשוב איזה פתאט זה.
גל גדות. צילום: גטי אימג'ס
הפרשנות:גל גדות מצליחה לנוע מעבר לים, בין הישראליות לבין הוליווד, ולחבר בין שתי הגדות המרוחקות בלי מאבק. לעומת זאת נראה לי שהחולמת מתנשאת על עצמה. היא לא מצליחה לפרגן ולהתגאות בגדות. התל אביביות המשתקפת כאן היא של שיק סכום אפס שבו מי שיותר עילאי ומתנשא בא על חשבון המגניבות של הזולת. האם מגניבות זו עדיין מילה שאומרים? אני לא יודעת. החלום מלמד שככל שמנסים יותר להיות אין – מרגישים אאוט.
אימת המסטיק הוורוד
מ', בת 19
זה חלום שחלמתי מגיל 6 עד גיל 9 פעם בחודש לפחות: אני ואימא שלי בורחות מגוש מסטיק ורוד לעוס וענקי שרודף אחרינו בעודנו בלונה פארק. אני זוכרת שהמסטיק בלע את כל מי שנתקל בו בדרך.
איור: יובל רוביצ'ק
הפרשנות:המסטיק הרודפני אולי מסמל אחדות בולענית של הדיאדה אם־בת. ממצב של חיבור בין דורי, ישנם אובדן צלם אנוש וקריסה לכדי הומוגניות דביקה.
ירידה לצורך עלייה ב', בת 22
החלום הראשון קרה לי לפני כמה שנים. אני ואחותי הקטנה היינו בכאסח תמידי, כמו כל זוג אחיות במשפחה סמי נורמלית. אולי זה המקום לציין שתמיד הייתה לי קצת משיכה לנשים אבל בחיים לא ירדתי למישהי. אני לא זוכרת מה הוביל למה, רק שפתאום הפרצוף שלי היה בתוך כוס של מישהי. לא יודעת למה, זרמתי עם זה. כשהרמתי את הראש פתאום ראיתי שזאת אחותי. קפצתי מבהלה ומזה התעוררתי. התחלתי לחפש באינטרנט באטרף מה זה אומר.
פרויד אמר שלפעמים אנחנו חולמים חלומות מיניים על קרובי משפחה כי תת המודע שלנו מנסה לשדר לנו שאנחנו רוצים בקרבתם. זה לא הפך את זה לפחות מטריד. לפני כמה חודשים זה קרה לי שוב. חלום הזוי, שום דבר לא קשור לכלום, ופתאום הראש שלי בתוך הכוס של אימא שלי. גם הפעם קפצתי והייתי מזועזעת, ואפילו לא הייתי בריב עם אימא.
איור: יותם פישביין
הפרשנות:נדמה לי שגילוי העריות כאן הוא שוב משאלה לטשטש את ההבדלים בין בני המשפחה ולחזור לאחדות בראשיתית. במקום ליצור קשר עם האחות אפשר רק להתנגש או להתרגש איתה. מה, כבר אי אפשר לחבק ולהגיד שאוהבות וסליחה? הכנסת הראש חזרה לתוך האם מסמלת אולי חזרה למקור שממנו באתי. בדרך זו אפשר לחוש זהות טוטאלית שחולשת גם על מה שמגדיר אותה, ולא רק זהות סמלית חמקמקה שמוגדרת על דרך ההבדלים וההתייחסות זה לזה.
חי בסרט ד', בן 29
העולם היה פוסט אפוקליפטי. איכשהו הגעתי להופיע בסרט שמגיש טלוויזיה מפורסם ביים, הגעתי לסט והתלבשתי בבגדים שנתנו לי – הנעליים היו שוות ממש, כמו של טימברלנד. כשהגיעו הבמאי ושאר השחקנים הבנתי שמדובר בסרט פורנו בהשתתפות ילדים. לא הסכמתי להשתתף ויצאתי משם עם הנעליים השוות לרגליי, לא לפני שהמגיש המפורסם שלף מתוך התיק שלי חלק מהסכום שהייתי חייב לו על הסרט (הייתי אמור לשלם לו משום מה). לאחר מכן ביליתי את שארית החלום בעולם פוסט אפוקליפטי בורח ממגיש הטלוויזיה והבריונים שלו.
הפרשנות:השם ד' מזכיר לי מתלוננת. הפירוש הראשוני שלי נוגע לשאלה מה אירוני ומה חד משמעי. אינני בטוח אם ההתייחסות למגיש הטלוויזיה המפורסם ולטימברלנד היא רצינית, והאם העובדה שאלה הדברים ששרדו בעולם פוסט אפוקליפטי הופכת עולם כזה לאוטופי או דיסטופי. לעומת חוסר הבהירות הזאת ניכר מטקסט החלום שהשתתפות בסרט פורנו פדופילי הוא טאבו ברור. אם כן מתגבשת לנו דמות של "תל אביבי חי בסרט", שעבורו הרבה דברים הם הפוך על הפוך בקטע מודע לעצמו, אך בדבר אחד הוא יכול להישבע: שאינו פוגע מינית בילדים. יופי. והאשמה לגבי גנבת הנעליים מוחלפת בחוויית נרדפות על ידי בריונים.
הנה באה הרכבת נ', בת 25
חלמתי שאני נמצאת במדינה ליד הודו, לא ברור איזו. היה שם פארק מים שלא היה מיועד לילדים אלא למבוגרים. הייתה שם רכבת הרים ענקית בצבע אדום שכל כולה על טוהרת המים (לא ברור כל כך איך זה עובד). אני וחבר הסתכלנו על האופן שבו בודקים את הרכבת שזה הרגע הסתיימה בנייתה. הטיסו בתוכה עצמים לא מזוהים שהוציאו אור, משהו שנראה כמו ברקים. זה קרה פעמיים. אחר כך הגיעה הנסיעה הראשונה ברכבת, כלומר אנחנו חנכנו אותה, ואני והחבר עמדנו בתור לעלות אליה. עלינו לרכבת והתלבטנו איפה לשבת. החלטנו להתיישב בשורה השנייה (כלומר, לא במושב הראשון שבו הכי מפחיד). היו איתנו עוד חברים, אבל משום מה הקרון שלנו היה צריך לזוז במהירות אז יצאנו לדרך עם קרון ריק ברובו.
איור: מיכל רוט
התעקשתי לוודא שיש לי חגורת בטיחות. זה לא היה קרון סגור אלא פתוח, כמו רכבות הרים. התחלנו את הנסיעה ברכבת המימית וראיתי אותנו עולים את העלייה המפחידה של הרכבת. החבר שלידי אמר שזה לא נראה לו כזה מפחיד. ואז הגיעה הירידה הגדולה והרגשתי פיזית את עצמי עפה בחלום. זו הייתה ציפה ובשונה מנסיעות ברכבות הרים אמיתיות זה לא היה מפחיד, לא פחדתי. היו לי חפצים מתחת לרגליים שפחדתי שיעופו, אבל על עצמי לא פחדתי. אני לא זוכרת את סוף הנסיעה.
הפרשנות:החולמת חלמה על מדינה רחוקה במזרח כדי לחפש את עצמה. הקרון שלה חצי ריק, אולי כמשל ליהדות החילונית שתורמת את החצי הריק לתרבות היהודית בישראל. התיישבותה במושב השני, המפחיד קצת פחות, מזכירה שוב את היחסיות של ההתמקמות מול החוויה – תמיד יש מישהו הארדקור יותר שלפיו החוויה שלנו מובנית. והפחד שלה על החפצים שיעופו אבל לא על עצמה, אולי מבטא נון אטצ'מנט בודהיסטי, כי העצמי הוא לא באף אחד מהחפצים שיכולים להישמט.
פסיכולוגיית הזהויות
החלומות מצביעים על דבר עיקרי – התל אביבים מחפשים זהות
בשנים האחרונות עמיתיי ואני אוספים חלומות של תל אביבים שסופרו במפגשים פומביים, מנסים לפרש את צורות החשיבה שעולות מתוכם ולהבין מה השאלות החברתיות שהם מבטאים. ההשראה שלנו בפרויקט זה הוא ספרה של העיתונאית שרלוט ברדט "הרייך השלישי של החלומות" שיצא לאור ב־1966 ואיגד בתוכו חלומות של יהודים שנשארו בגרמניה בשנות ה־30 עד השואה. ברדט מתארת בספרה את התבססות הפשיזם בתודעת הסובייקטים שסומנו כאויבי המדינה. הרעיון הוא שכל אחד מהחלומות הפרטיים הוא פיסת פאזל של הלא מודע החברתי.
בימינו, במפגשי "חלימה חברתית" שאנחנו עורכים במתנ"סים וגלריות, אנחנו מבקשים מעשרות אנשים להעלות זה מול זה חלומות ואסוציאציות, ויחד אנחנו מחפשים קווי מתאר משותפים שהחלומות משרטטים לחרדות, משאלות, ושאלות חברתיות. נושא שמעסיק אותי במיוחד בפירוש החלומות הללו הוא המוטיב הצורני של חיבור פורה בין ניגודים משלימים, שנועד להוביל לסינתזה אך למעשה מוביל לרמה נוספת של קונפליקט.
פירוש החלומות השונים של קוראי Time Out, לצד האסוציאציות שלי, מעלה אצלי בעיקר את השאלה מי הם החולמים התל אביבים. ראשית ברור שהם מחפשים זהות משלהם. בכמה חלומות הופיעו גאים וגאות כגיבורי תרבות, שאולי מגלמים פנטזיה ליברלית על זהות פוזיטיבית, כלומר יש משאלה לזהות תל אביבית מוגדרת וקונקרטית שתהיה כמו הזהות הגאה, ולא רק זהות מרובת היבטים שנחווית כריקה. כולם רוצים לצאת מהארון עם משהו. העיסוק בתעופה (ברכבת הרים, על גל גדות) ובירידה (למרתף, לאחות ולאימא, ברכבת הרים) אולי קשור לאמביוולנטיות לגבי ירידה מהארץ, שמושכת ומפחידה.
הסקס ברוב החלומות הוא בעיקר עניין של שליטה וחרדה הקשורה באובדן שליטה, אבל פחות כרוך באינטימיות, ואולי אנחנו למדים מכך שהחיות התל אביבית נמצאת בריגוש ולא ברגש. נדמה לי שהעיסוק בטאבו של גילוי עריות ופדופיליה כגבול מוסרי משותף לכל ה"סמי נורמלים", ומגלה ניסיון לשמור על "אנחנו" לכיד שבכל זאת קורס כל פעם מחדש – כשהאחדות התגלתה כבולענית, בריונית, דביקה ובסופו של דבר – מדירה ומרוקנת.
אם נראה לכם שהאסוציאציות שלכם יותר טובות משלי ואתם מעוניינים לפענח יחד את השאלות החברתיות שחלומות מגלים, אתם מוזמנים לפגוש אותנו בכנס החלומות במצפה רמון, בתאריכים 7-9.3, או להצטרף לקבוצת חלימה חברתית בפייסבוקשבה אנחנו מפרסמים אירועים שאנחנו עורכים בעיקר בתל אביב.
אור נתנאלי, פסיכולוג קליני ומאמן אישי. נכתב בשיתוף עם חנן סבח טייכר, חני בירן ויהודית עזרא
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אנחנו סטודנטים. תנו לי לחזור על זה: א נ ח נ ו ס ט ו ד נ ט י ם !!
אנחנו נהיה הרופאים, הוגי הדעות, המתמטיקאים, הפוליטיקאים, המדענים, הפרסומאים, ההיסטוריונים והמהנדסים הבאים. אנחנו עדיין לא מסוגלים לדמיין את מה שנעשה, את מה שנמציא, את מה שנחולל בעולם. והדבר הכי יפה בכל הסיפור הזה הוא שהרבה ממה שיקרה בעלילה של חיינו תלוי במה שנעשה בזמן הלימודים פה באוניברסיטה. אין עוד תקופה כמו התקופה הסטודנטיאלית. אנחנו חופשיים לעצב את האני הבוגר שלנו.
הכתבות בגיליון פתיחת השנה מנסות להבליט אספקטים שונים של מה שאנחנו, חברי המערכת, מאמינים שצריכים להיות האידיאלים של החיים הסטודנטיאליים – אליהם כדאי לשאוף. תרשו לי להציג בפניכם בקצרה את מה שחשוב בעינינו לעשות ולהיות כסטודנטים.
*לפעול כדי לייצר שינוי ולהשאיר חותם.מתן מגולל את סיפור ההצלחה המדהים של מועדון הדיבייט, ועומר את הפעילות מעוררת ההשראה של הסטודנטים החברתיים בלוד.
*להיות אנושיים ולשים את עצמנו בנעלי האחר. אילי ופאטימה מספרים מה זה להיות ערבי באוניבריסטה ת"א, ושי ערך מסע של יום אחד בכסא גלגלים באוניברסיטה, כדי באמת להזדהות עם בעלי מוגבליות, ומסכם את החוויה ממעמקי ליבו.
*לעשות מה שאנחנו מאמינים בו ואוהבים אותו ולאו דווקא מה ש"מגניב".כמו שנעמה ומיכאל מספרים, זה עבד לא רע בכלל לגיקים.
*לייצר חוויות יחודיות שישארו איתנו.זה בדיוק מה שדורי עשתה כשנסעה לחילופי סטודנטים בברלין.
*לקחת בחשבון שהזמן הוא מרחב הפעילות שלנו, ושהוא הוא קצר ושברירי.שירלי מפרשת שיר מקסים שמדבר בדיוק על זה.
*כל הזמן לאתגר את עצמנו. אמיר התנזר מפייסבוק במשך שבוע (!) ושרד כדי לספר על כך.
*להתייעץ עם אנשים מנוסים. אורטל ריכזה עצות מחברי המערכת, אושרית מציעה פרספקטיבה על החלטות קשות וספיר ליקטה טיפים צרכניים שונים.
*לנסות אלטרנטיבות פחות פופלריות, שאולי הן דווקא הכי מתאימות.ירדן מביאה את הסיפור של אמצעי המניעה האלטרנטיביים.
*להנות מהחיים, להתנסות ולהשתולל, אבל גם לגלות אחריות ולהכיר את הסיכונים והגבולות.הדס סקרה את המדע שמאחורי הסמים הקלים וטל מציגה סיפור אישי מזווית קצת אחרת.
*לעצור ולצחוק, גם על עצמנו.זה מה שסהר עושה הכי טוב, בראיון שהוא ערך עם עצמו.
*לטייל, ואם אין יותר מידי זמן אז לעשות את זה פה באוניברסיטה.שירלי מצאה את המקומות הביזאריים ביותר שלא הכרנו, ממש פה מתחת לאף. רק אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.
וכמובן – במעט הזמן שנותר – ללמוד…
שתהיה שנת לימודים מוצלחת!
זוהר ברונפמן
אנחנו כאן אימיילteza@student.co.ilאינטרנט: תזה/timeout.co.il פייסבוק: facebook.com/TezaTAU
זוהר ברונפמן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/12/Paprika01.jpg "מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון")
