המציאות היא המלצה בלבד: הסרט היפני שימיס לכם את המוח

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, נאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.

לכבוד שנה הזויה שמרגישה כמו הכלאה לא ברורה של מציאות ודמיון, החלטנו להתמקד השבוע בזוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה והאב הרוחני של "Inception" – הסרט היפני "פפריקה" (Paprika, 2006). או אם לצטט את הניו יורקר: "סרט מתח-מד"ב פרוידיאני-יונגיאני-פליניאסקי"

ה-DC מיני, מכשיר שעוזר לפסיכולוגים לחדור לחלומות המטופלים שלהם, נגנב על ידי טרוריסט שמנסה לגרור את כולנו לחלום המוני, ולערבב בין מציאות לדמיון לנצח. גיבורינו מנסים לגלות את זהותו ולמנוע ממנו לממש את חזונו ההרסני. הגיבורים שלנו הם ארסנל דמויות צבעוניות הכוללות בלש מצולק, שני מדענים מפוזרים – אחד זקן וקטנטן והשני צעיר ושמן כמו שלושה אנשים שהתמזגו – ופסיכולוגית אחת מבריקה שיכולה לקפוץ בין חלום למציאות באמצעות האלטר-אגו שלה, ושמה פפריקה. הטרוריסט גורם לאנשים לאבד את שפיותם בזה אחר זה, ובעוד ימים ספורים הוא עלול להשתלט על העולם כולו, אלא אם גיבורינו יעצרו אותו בזמן.

מדובר בסרט האנימה האחרון של במאי האנימציה היפני סטושי קון, שמצליח ללהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. בסיקוונס הפתיחה המהיר והמסחרר, קון קופץ בין ארבעה ז'אנרים שונים בבית-קולנוע – וכל זה במסגרת חלום של אחת הדמויות – ובכך הוא מסמן לנו שהסרט עומד להשוות בין חלום לקולנוע, ולעורר מחדש דיון עתיק במדיום המדובר.

השאלות שליוו אותנו בפודקאסט השבועי שלנו: איך הסרט מהדהד את הקשר העמוק בין חלום שחולמים בלילה לחלום כשאיפת חיים? האם חלום וסרט הם באמת הינו הך? וכמה כריסטופר נולן חייב לסטושי קון על "אינספשן"? (ספוילר: הכל).

להאזנה לחצו כאן>>

מי לא היה רוצה לחלוק את חלומו בזמן אמת עם אדם אחר ולמצוא פרטנר ליצירת שאיפותיו? מסתבר שה-DC מיני, מכונת שיתוף החלומות, כבר איתנו מעל 120 שנה. מאז סרטיו של ז'ורז' מלייז (1896-1908) מסך הקולנוע מספק לנו הצצה לחלומות הכמוסים ביותר של יוצריו. כצופים אנחנו יכולים להיות עדים לחלומות של אחרים, לראות בסרט פנטזיות של עצמנו, ואפילו לצאת ממנו עם שאיפה חדשה שלא הייתה לנו בראש לפניו. אבל השאלה המטרידה ש"פפריקה" מעלה היא האם להיות קולנוען ולנטוע חלומות בליבם של אנשים, הוא אקט חתרני ופולשני כמו אקט של טרור?

הקולנוע משתמש בסיפור כדי ליצור רגש ולחבר אותנו לרעיון מסוים. הרעיון הזה יכול לקרב אותנו לעצמנו ולאנשים שאנחנו לא מכירים ממקומות שונים בעולם. אבל גם סרטי פרופגנדה נאצית או פרסומות לתאגידי ענק שצצות באינסטגרם – הם שימושים מניפולטיביים בכלים קולנועיים כדי להניע אותנו לעשות מה שאנחנו לאו דווקא רוצים. במילים אחרות, הקולנוע הוא כלי חזק, אבל כמו נשק חם בידיים של פציפיסט – הוא לא פוגע אם לא משתמשים בו לרעה.

מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון

14 שנה חלפו מיציאת "פפריקה" והוא נראה רלוונטי מתמיד. הגענו לתקופה בה כולנו חשופים להפצצת תוכן מכל הכיוונים. תקופה שמעודדת פתיחות, שיתופיות וליברליזם מצד אחד, אבל מייצרת אידיאליזציה של כוכבים מצד שני. השאיפות שלנו התאחדו, כל אחד רוצה לכתוב פוסט, להשמיע את קולו, להתפרסם, ועל ידי האדרת האינדיווידואל ביטלנו את ייחודו של כל אחד מאיתנו.

מעבר להמלצה החמה לראות את "פפריקה" העשיר והמהמם ויזואלית ואחר כך להאזין לפרק הפודקאסט שלנו, אנחנו משאירים אתכם עם wake up call: תעצרו את הגלילה בפיד הלא-נגמר סביבכם, תתעוררו מהחלום הקולקטיבי ותחזירו לעצמכם את השליטה האינדיווידואלית בתודעה האישית שלכם. נסו להיזכר בחלום האישי שהוביל אתכם לפני כל זה, ההוא שבליל היום-יום גרם לכם לשכוח.

"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.