החולמים: שני בר

אני בדרך כלל לא זוכרת את החלומות שלי, אבל את החלום הזה אני זוכרת עם חיוך. הרקע לחלום היה נסיעת עבודה מלאת לחצים למפעל נעליים בספרד שאיתו אני עובדת. היינו במירוץ להספיק לייצר משלוח של נעליים ללקוח חשוב בארצות הברית. לאחר יום עבודה עמוס חזרתי למלון, ובאותו לילה שקעתי לחלום שבו אני חוזרת לאותו מפעל, רק שהפעם לא הייתה נפש חיה במקום שבדרך כלל הומה פועלים.

איור: גפן רפאלי

החלל היה אפל ועמוס במכונות רועשות שהשמיעו צלילים מתכתיים. הן ניצבו על קיר שנישא לגובה רם כל כך שלא יכולתי לראות את סופו. זה הזכיר לי את הסרט “מטרופוליס" של פריץ לאנג.

התחלתי לרוץ בין תחנות פס הייצור כדי להספיק להכין את הנעליים בזמן בכוחות עצמי. באיזשהו שלב אחזתי באחת הנעליים והבחנתי במשהו שונה. מיששתי את העור והשרוכים, בדקתי את הסוליה מכל הצדדים ואז הבנתי שהנעל עשויה משוקולד. באותו הרגע השתנתה האווירה, מקודרת לרכה, ומפעל הנעליים הפך למפעל שוקולד, ששינה את מיקומו לשכונה שלי בתל אביב. היום, במבט לאחור, המחשבה על החלום הזה ממתיקה לי תקופות עמוסות בחיים.

[tmwdfpad]