תרגיל באהבה

מיקי נעלם לפני שמונה שנים. היו לו חובות לאנשים שאתה לא רוצה להיות חייב להם אפילו מתנת בר מצווה – הוא היה בעליו של פאב כושל בראשון לציון, ואולי עוד איכשהו היה מצליח להחזיר את חובותיו לולא פרצה מלחמת לבנון השניה וכל לקוחותיו נעלמו. הוא ברח לחו"ל, ודי שכחתי ממנו, עד שאחותו חלתה וביקשה שאעזור לה למצוא אותו. היינו מאוהבים פעם, לפני עשרים שנה בערך,

מאוהבים במשך שלושה ימים סוערים מאוד, שלא האמנתי שהתחילו ועוד יותר לא האמנתי כאשר נגמרו. אבל הם אכן נגמרו, ברגע אחד מהיר ואכזרי, ואחרי שנפרדנו לא התראינו כמה שנים. עד שיום אחד התחלתי לחלום עליה: שוב ושוב, אותו חלום, שבו היא בצרה ואני חייב להזהיר אותה. אתם יודעים איך זה כשמתחילים להאמין לחלומות – הם מקבלים הילה מסתורית, שמאירה את חייך והופכת אותם לפתע לדרמטיים מאוד. מסתורין הוא היחצ"ן הכי טוב של עצמו. בסוף נכנעתי, והתחלתי לחפש אותה,

אבל לא היו לנו שום מכרים משותפים (הרומן שלנו התחיל והסתיים כל כך מהר שלא ידעתי עליה כמעט כלום: לא מאיפה היא באה, לא היכן היא עובדת, לא חברים, לא משפחה – כלום). אז התחלתי לחפש אותה באותה דרך שבה נהגתי להיכנס לתוך הדמויות שכתבתי, שהיא:

לשכב על הגב, רצוי על השטיח, ידיים פרושות לצדדים, ולנסות להיכנס פיזית לתוך גופו ורגשותיו של האדם עליו כתבתי באותו רגע, וכך ידעתי על הגיבורים שלי הרבה יותר מאשר נכנס לספר, ידעתי איך הם מעשנים ואיך הם עושים סקס ואיך הוא נושמים ואיך הם נרדמים; ידעתי אם יש להם פלטפוס, ומי היה חבר שלהם בבית ספר; את כל אלה ידעתי לפני שהיה לי מושג על מה הסיפור, כך שכאשר הגיע הזמן לספר אותו, לא אני עשיתי את זה אלא הדמות עצמה: היא קבעה לאן היא הולכת ומה היא עושה. אז כאשר החלטתי למצוא את אחותו של מיקי ויהי מה,

נקטתי באותה שיטה: נשכבתי על השטיח, נכנסתי לתוך מה שזכרתי ממנה, ואט אט הפכתי להיות היא, עד שלפתע פקחתי עיניים וידעתי היכן היא נמצאת: בקפה אפרופו, מתחת להיכל התרבות, מעוזם הבלעדי של אנשי עסקים חשובים בעיני-עצמם ונשים מבוגרות עם שיער כחלחל. לא היתה שום סיבה שהיא אפילו תתקרב למקום כזה, אבל לא הטלתי ספק לרגע בטכניקה שלי, ומיד קמתי והלכתי לשם. אחרי רבע שעה הגעתי: המקום היה חצי ריק,

והיא לא היתה שם. ישבתי לחכות לה שעה. היא לא הגיעה, כמובן. הכל היה אשליה אחת גדולה. שילמתי מחיר מופקע בשביל פילטר רומבוטס שאז היה המלה האחרונה בעולם הקפה, יצאתי החוצה, ואיך שפסעתי מעבר לדלת נתקלתי בה. פיזית, נתקלנו אחד בשני.

מה אמרנו זה לזו באותה פגישה, נשאיר בינינו. יש דברים שאני מהסס לספר אפילו לעצמי. ככל שנחשפתי לחייה האמיתיים, הבנתי בבירור למה נפרדנו – יש קווי חיים שלא יכולים להשתלב בקווי חיים אחרים. אבל מאז שמרנו על קשר, והכרתי את אחיה, ידעתי שנעלם, ויום אחד היא הגיעה וביקשה שאעזור לה למצוא אותו.
"חשבתי שהמשפחה יודעת איפה הוא," אמרתי.
"לא," היא אמרה, "אין לנו מושג."
"וואו. אוקיי. ואת חושבת שלי יש מושג?"
"לא, אבל אתה פעם מצאת אותי, כשהייתי בצרה."
"זה לא אותו דבר," ניסיתי.
"מה ההבדל?"
"אהבתי אותך, אז."
"והיום…?" היא הביטה בי בעיניה הגדולות והחומות.

אז עשיתי את זה שוב. כמו לפני שנים, נשכבתי על השטיח, ואחרי חצי שעה התחלתי לראות דירה קטנה ועצובה, וכשהבטתי מהחלון החוצה ראיתי כרכרה עם סוסים, ושמעתי מישהו צועק "כוס אמא שלך, ביטון!" וידעתי שיש רק מקום אחד בעולם שיש בו גם כרכרות וגם ביטון וגם כוס, ואמרתי לה: "נהריה…?"

היא מיד הזדקפה ואמרה, "יש לו שם חבר מהצבא!" ועוד באותו יום נסענו לשם, ומצאנו את החבר. לא היה לו מושג על מה אנחנו מדברים, והוא נשבע שלא ראה את מיקי כבר שנים. הדירה שלו היתה חדשה וגדולה. לא יודע מה ראיתי בהזיה הזאת, אבל זה לא היה זה. חזרנו הביתה ברכבת, שותקים.
אחרי זמן מה היא אמרה: "רגע, אז גם כשמצאת אותי, אז – זה היה במקרה?"
עניתי בתנועה לא מחייבת, ויותר לא דיברנו כל הנסיעה.