נכנסתי לרפת והסתכלתי לפרות בעיניים. זה מה שראיתי
לפני כמעט עשור ליטפתי בפעם הראשונה פרות. בשבוע שעבר זה קרה שוב, אלא שהפעם זה כבר היה אחרת לגמרי. הגיע הזמן שתסתכלו לאוכל שלכם בעיניים
מדברים לאחרונה הרבה על האספקט הסביבתי של תעשיית המזון מן החי. היערות שנכרתים עבור שטחי מרעה וגידול מזון לפרות, הקרקעות שמזדהמות, המים שמתבזבזים, הפחמן שנפלט לאטמוספרה. עד לפני כמה שנים טבעונים שהיו מדברים על כך שמעבר לתזונה מן הצומח הוא הדבר הכי חשוב שבני אדם יכולים לעשות עבור כדור הארץ ועתיד האנושות היו נתקלים במבטים מזלזלים במקרה הטוב. היום ממשלות פועלות לצמצום צריכת הבשר, התנועה העולמית למאבק במשבר האקלים מדגישה את הפן הזה ואפילו האו"ם ממליץ על מעבר לתזונה שלא מבוססת על בעלי חיים.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. כל זה נכון, אבל זו לא הסיבה שבגללה הפכתי לטבעוני. הפכתי לטבעוני כי הסתכלתי בעיניים של בעלי החיים, וברגע שעשיתי את זה לא יכולתי להפנות את המבט. אנחנו מבלים את חיינו בלי מחשבה רבה על בעלי חיים. בבני אדם אחרים אנחנו מזהים את הדבר הזה שהופך גם אותם ליצורים רגישים ומרגישים, מכיוון שאנחנו מביטים זה לזה בעיניים. אנחנו לא עושים את זה כל כך הרבה, אמנם, אבל בכל זאת. ואילו בעיניים של בעלי חיים אנחנו לא מביטים כמעט. אנחנו חושבים עליהם כעל כלי, מכשיר, מוצר – אם אנחנו חושבים עליהם בכלל. חוסר תשומת הלב לעובדה שגם הם חיים, רגישים ומרגישים כמונו היא מה שמאפשר לנו לעשות להם זוועות שהנפש לא יכולה להכיל.
פתאום אחת מהן, או אחד מהם, חיככה את ראשה בראשי. הייתי בהלם – מה זה, חתול?
בתחילת העשור, בעת טיול בחו"ל, נתקלתי בטבע בעדר פרות. לפתע מצאתי את עצמי מוקף בעשרות פרות ענק עם קרניים (אלה לא הפרות הישראליות) שהלכו והתקרבו אלי. הנחתי שהן לא תוקפניות אבל עד אז מעולם לא היה לי מגע כה קרוב עם בעל החיים הזה. חששתי, אז התיישבתי כדי להראות להן שאני לא מהווה איום. הן המשיכו להתקרב ואני לא ידעתי מה לעשות: לברוח? לשחק אותה מת? פתאום אחת מהן, או אחד מהם, חיככה את ראשה בראשי. הייתי בהלם – מה זה, חתול? ועוד אחת, ואז עוד אחת. בעדינות התחלתי ללטף אותן בראש, וחוץ מצליל גרגור הן פתאום נראו כולן כמו חתולים קטנים וחמודים. קמתי על רגלי והתחלתי ללטף את כולן בגב, בעורף, בראש, והן באו כולן לקבל קצת מהאהבה המתוקה הזו. כשהבטתי להן בעיניים ראיתי מה שעד אז מעולם לא שמתי אליו לב. אי אפשר לתאר את זה במילים כי זה שייך לתחום שלפני, מעל ומעבר למילים. הבנתי שאין בינינו הבדל באמת.
כשחזרתי לארץ עוד אכלתי בשר, אבל משהו כבר הרגיש אחרת. הרגשתי רע עם עצמי. הזרע נזרע. ידעתי שאני לא יכול לאכול יצורים כמו היצורים שנתנו וקיבלו ממני אהבה באותו יום, שאני לא יכול לגרום להן ייסורים.
במחנה הריכוז
בשבוע שעבר נסעתי עם בת זוגי באחד מכבישי הנגב. מימיננו הופיעה רפת. הדחף הראשוני היה לסובב את הראש, להאיץ ולהתרחק משם, להסיט את המבט מהדבר שאף אחד לא רוצה לדמיין. אנחנו כבר טבעונים לא מעט שנים, חושבים על הסבל של הפרות לא מעט, למה לעשות את זה לעצמנו עכשיו. אבל בהחלטה של רגע פנינו ימינה, נכנסנו לקיבוץ וחנינו. ובקיבוץ, כמו בקיבוץ, הכל פסטורלי ונעים: ילדה עוברת על אופניים, טרקטור מטרטר, מדשאות מוריקות. ובאמצע, כמו גידול, מפעל עצום מדיף ריח חזק, ורעש שאי אפשר לטעות בו: בכי.
התקרבנו לכלובים זעירים בגודל מטר על חצי מטר, ובתוכם תינוקות בני יומם. עגלים שנולדו לפני יום או שבוע, עדיין רטובים מההמלטה, נעולים בתוך כלוב גדול אך במעט מגודל גופם הקטן. והם בוכים כמו שתינוקות בוכים. חלקם מנסים לזעזע את הכלוב כדי לצאת לחופשי, חלקם מכווצים בפחד מהעולם שאליו הם נולדו בלי לזכות לליקוק אימהי או לטיפת חלב, שהרי זה כל העניין – אסור שהחלב יתבזבז על העגלים, הוא הולך לקרטונים שבסופר. ליטפנו אותם, ואלה מהם שלא היו מפוחדים עד מוות התמסרו והתלטפו כמו גורי כלבים, לא מדמיינים את גורלם העגום, לא מעלים על דעתם את מצבם האמיתי – בשר עגל רך לעתיד, סטייק עסיסי שיתואר בתפריט במילים פיוטיות. כרגע עדיין יש להם עיניים, למי שרק יביט בהן.
בניגוד לעגלות הסקרניות, המבט של הפרות האלה בעיניים אומר דבר אחד: תבוסה, דיכאון, מוות. הן מתות מהלכות
אחר כך הלכנו למכלאה של העגלות הצעירות, אלה שעדיין אינן מספיק גדולות כדי להצטרף לפרות החולבות (גם אליהן נגיע) אך גורלן אינו כמו גורל העגלים הזכרים. הן הולכות לחיים של עבדות. בינתיים הן כלואות יחד, עשרות עגלות צעירות ומקסימות, עם עיניים גדולות וריסים ארוכים ומבט סקרן וחקרן. התקרבנו אליהן והן מייד התנפלו עלינו במתקפת ליקוקים ואהבה. כל בעל חיים רוצה יחס ואהבה, והן היו לא שונות מכלבים שמראים עד כמה הם אוהבים מגע וקשר. ליטפנו אותן, הבטנו להן בעיניים והבטחנו שיום יבוא והן כבר לא יצטרכו להיות שם.
בקושי רב התרחקנו מהן והלכנו אל המבנה הגדול, המאיים והמזעזע של הרפת, המכלאה הגדולה, מחנה הריכוז המפלצתי של הפרות החולבות. לחלקכם זה יישמע תיאור מופרך – זו הרי רפת! גדלנו על היופי של הרפת, של החלוציות הזו, הריח שמחזיר אותנו לביקור ההוא בקיבוץ בתור ילדים, הגאווה בשיאניות החלב של ישראל. אז זהו, שלא. זוהי מכלאה שבה מבוססות בחרא של עצמן פרות שמואבסות ומוזרקות ובקושי מצליחות ללכת עם עטינים בגודל מפלצתי. בניגוד לעגלות הסקרניות, המבט של הפרות האלה בעיניים אומר דבר אחד: תבוסה, דיכאון, מוות. הן מתות מהלכות. הן תמיד בהיריון, ורגע לאחר הלידה קורעים מהן את התינוקות שלהן ושולחים אותם לחיות בכלובים זעירים עד יום שחיטתם. הן שומעות אותם בוכים. אין להן מה לעשות. צריך לראות את זה כדי להבין, צריך להסתכל להן בעיניים כדי לקלוט מה אנחנו עושים לבעל חיים חושב, מרגיש ורגיש.
בקושי הצלחנו ללכת משם. לאורך כל השעות שלאחר מכן היינו בדיכאון, וזכר הלשון המלקקת והאוהבת של העגלות היה כמו מסר שלא הפסיק להדהד: אלה יצורים שאוהבים ורוצים אהבה בחזרה, ומה שהם מקבלים זה התעללות ואלימות, רק כדי שנוכל לשתות חלב בקפה או לאכול המבורגר. בקיבוץ, מסביב, אף אחד לא הזדעזע. ילדות המשיכו לרכוב על אופניים, טרקטורים הוסיפו להוביל ארגזים ורק המדשאות השותקות רושמות את הזוועה שמתחוללת ביישוב ישראלי רגיל לגמרי. בפעם הבאה שאתם רואים רפת, תעצרו לרגע, לכו לראות את האסירות והאסירים שעוברים חיים של עינוי בשמכם. אולי זה יגרום לכם לבחור חלב אורז או שקדים בביקור הבא בסופר, או לקחת את המנה הטבעונית בתפריט ביציאה הבאה. תסתכלו לאוכל שלכם בעיניים.