פגשתי את עמית קבסה בכניסה לתערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות. לפני נפרש גוף עבודות רחב ומורכב, שמאגד יצירות ענק לצד רישומים אינטימיים וזעירים. העבודות כולן נדמות כנובעות מתוך מרחב ראשוני, קדמוני וחשוף, שנע בטבעיות בין האין ליש. שמה של התערוכה, "כשאני לא מצייר, אני הולך לחפור", אינו רק מטפורה או משפט שנון. הוא מצביע על תפיסת העבודה שעומדת במרכזה: הציור בסטודיו והחפירה הממשית באדמה הן שתי פעולות שמבקשות לחדור אל מתחת לפני השטח, לשבור את המעטפת החיצונית ולחפש אחר גרעין ראשוני וחמקמק שנמצא במעמקים.

התפיסה הזאת נוכחת בכל חלל התערוכה ומכתיבה את הקצב, השקט והנשימה שלה. האדמה בעבודותיו של קבסה אינה רק דימוי חזותי. הבוץ, השאריות האורגניות ושכבות החומר נוכחים פיזית בציורים, לצד הצבע ותנועת היד הגופנית והאינטנסיבית. קבסה פועל במרחב שבין הסטודיו לחורשה הסמוכה לו, שם חפר בריכות מים קטנות וטיפח צמחייה שהפכה לגן. התנועה שלו מן הבד אל האדמה ומן האדמה בחזרה אל הבד מגלמת מעבר ממרחב של הוויה פיזית למרחב של תודעה המתבוננת בעצמה.

יש כאן אדמה פורייה של אמן שמעבד את חומריות הגוף והנפש עד שהוא מגיע אל המים החיים, במובן כמעט רוחני: משהו זורם, צלול ומשוחרר מגבולות וממסגרות.

בתוך ההתרחשות הזאת חשוב לי להדגיש עיקרון יסודי: אמנות טובה אינה נזקקת לסיפוריות או לנרטיבים חיצוניים. היא מכילה בתוך עצמה את החיים על כל רבדיהם. קבסה אינו אילוסטרטור או מספר סיפורים של מציאות חיצונית, והוא אינו נשען על נרטיב פיגורטיבי. החומר, הצבע, השכבות והתנועה נושאים בעצמם את מטען הקיום. הציור אצלו מתקיים כ"ציור פעולה" במובן העמוק ביותר, כניסיון להיות בעולם ללא תיווך ולהתייחס לכל בד כאל אירוע שמייצר חוויה חומרית בזמן אמת.

יש משהו דתי מאוד בעיניי, במובן המטאפיזי, הפנימי, הראשוני והפולחני של המילה, בעבודותיו של קבסה. ההתמודדות הבלתי מתפשרת שלו עם הבד ועם חומרי הגלם הגסים מזכירה טקס עתיק של התמסרות טוטאלית. לא פעם, במהלך התבוננות ממושכת בציורים, נדמה כי פשוט לא ניתן לתת שם מדויק לעבודותיו ולתחושות העצומות והמורכבות שהן מעוררות בצופה. אם היה עליי לתאר את החוויה הרגשית והרוחנית שהתערוכה הזו מייצרת, הייתי אומר שהיא מזכירה את המרחב שמתאר "טאו טה צ'ינג", החיבור המיוחס ללאו דזה, כבר במילות הפתיחה שלו:
"הַטָּאוּ שֶׁנִּתָּן לְדַבֵּר בּוֹ אֵינוֹ הַטָּאוּ הַתָּמִיד,
הַשֵּׁם שֶׁנִּתָּן לִקְרֹא לוֹ אֵינוֹ הַשֵּׁם הַתָּמִיד.
חֲסַר-שֵׁם הוּא רֵאשִׁית שָׁמַיִם וָאָרֶץ,
בַּעַל-שֵׁם הוּא אֵם כָּל חָי".

קבסה נוגע בדיוק באותו מרחב ראשוני, חסר-שם, שקדם לכל הגדרה שכלית, תפיסה מושגית או תיווך אינטלקטואלי. הוא אינו מפחד לצייר את היופי הפראי של החיים ואת מלוא עוצמתם, ועושה זאת בכנות כמעט אובססיבית, בלי מניירות ובלי זיוף. הפעולה שלו מונעת מדחף קיומי שבו הציור והשהייה בטבע שסביב הסטודיו הופכים למסה אחת. החפירה בבריכות המים בחורשה, טיפוח הצמחייה והחזרה אל הבד אינם שתי פעולות נפרדות, אלא תנועה מחזורית אחת של גוף, רוח וחומר.

מבט במסורת הציור שקבסה מתכתב איתה מגלה זיקה לעבודתם של ציירי עבר, ובמיוחד לסדרת חבצלות המים של קלוד מונה. אבל ההשוואה למונה מדגישה דווקא את השוני. מונה התבונן באור המשתנה, בפני המים ובהשתקפויות השמים בגן שטיפח בג'יוורני. קבסה צולל אל מים ואל חומרים אחרים לגמרי. אצלו המים והחבצלות אינם מציעים פסטורליה מוארת, אלא צומחים מתוך חפירה פיזית ומטאפיזית באדמה מקומית, מחוספסת, כבדה ולעיתים עכורה.

החבצלות והאגם של קבסה אינם מרחפים בנינוחות על פני מים מלוטשים. הם צומחים מתוך "קומפוסט" של שכבות צבע, בוץ, שאריות אורגניות, קמטים, סדקים ומשקעים של זמן. הצבע נבנה שכבה על גבי שכבה, כמו טחב בגן יפני, תוך משחק מתמיד בין מיסוך לשקיפות. כפות הידיים מחליפות לא פעם את המכחול ומתערבות בציור אחרי שהצבע או הבוץ כבר נחתו על הבד. הדימוי מתפרק ונבנה מחדש מתוך נוכחות גופנית טוטאלית, יצרית ויחפה.

האיכות ההיפנוטית של העבודות נוצרת דרך המגע הפראי הזה, כתם בכתם, צבע בצבע וקו בקו. הציור אינו אובייקט דקורטיבי סטטי אלא אירוע דינמי, מעין חפירה ארכיאולוגית וגיאולוגית במה שנמצא מתחת לפני השטח. השכבות המצטברות אינן מעלימות את עברו של הציור. הן משמרות אותו בשאריות אורגניות, בקמטים, בסדקים ובמשיכות מכחול שהתייבשו ונפתחו מחדש לטיפול חומרי. כמו בקומפוסט אורגני, אפשר לעקוב כאן אחרי התפרקות הדימוי, השינוי המתמיד שלו והסימן הפיזי שהוא מותיר בזיכרון.

אוצרת התערוכה, יעל כץ בן שלום, מצליחה להציב את העבודות באופן רגיש ומדויק, שמאפשר לחלל להכיל את עוצמות החומר בלי להפוך לעמוס. הריבוי הסגנוני והחומרי מאוזן היטב: עבודות ענק שבהן נותרות רק עקבות שמן עדינות ושקופות מוצבות לצד עבודות בעלות נוכחות פיזית דחוסה, עבת שכבות ורוויית צבע.

לצדן בחרה כץ בן שלום לשלב גם רישומים קטני ממדים, וזו בחירה חשובה. בחלל מוזיאלי, עבודות צבע גדולות ועזות עלולות בקלות לבלוע את האינטימיות של רישום קטן. כאן זה לא קורה. הרישומים שומרים על תוקף פנימי ועומדים בזכות עצמם, כמו לב שקט ואינטימי בתוך ההתרחשות הציורית הסוערת שסביבם.

התערוכה כולה פיוטית, מהפנטת ומלאת הוד. היא מתפקדת כמעשה הוויה מתמשך שעדיין משתנה ונושם. בתוך החלל המוזיאלי באשדוד, היסודות של הטבע ושל מעשה היצירה מתערבבים זה בזה כמעט באופן אלכימי: האש של יצר היצירה והתשוקה זורמת כמים, והאדמה הכבדה והבוצית נעשית לעיתים קלה ושקופה כמו רוח.

עבודותיו של קבסה נפרשות בחלל כאיברים של אורגניזם אחד. הן מזמינות את המתבונן לא רק לראות אמנות, אלא לצעוד איתו אל תוך שדות הבד, לחפור בשכבות הזיכרון, החומר והזמן ולגלות מחדש את החיוניות הפרועה, הנצחית והקדושה של החיים.
עמית קבסה, "כשאני לא מצייר, אני הולך לחפור". אוצרת: יעל כץ בן שלום. מוזיאון אשדוד לאמנות, הגדוד העברי 12, אשדוד. חניון: דרך ארץ 8. שעות פעילות רגילות: א', ג' וד' 10:00-16:00. ב' וה' 10:00-20:00. ו' ושבת 10:00-14:00. נעילה מתוכננת: במהלך פברואר 2027.
יהודה רחנייב הוא כתב תרבות, אוצר אמנות ואיש תקשורת. הוא מגיש את התוכנית "תיבת פנדורה עם יהודה רחנייב", העוסקת באמנות פלסטית, ופועל כיזם תרבות לקידום התרבות הישראלית.

• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכה