השעשועון "תראו מי שואל" הוא הראי לעידן הפוסט-אמת
קו ישיר וחוצה אוקיינוס עובר בין השעשועון החדש של ערוץ 10 לדונלד טראמפ. אומרים לנו שהעובדות מתו, אבל אם שעשועוני הטריוויה עדיין איתנו, מה זה אומר?
בערבו של יום זינק על המסך דבר מה מרצד ומהבהב. ספק שעשועון טריוויה טלוויזיוני, ספק נשק ביולוגי מתוחכם שנועד להמס את מוחם של קורבנותיו ולהפוך אותם לזומבים מריירים. אם לשפוט על פי הנעשה ברחובות עירנו, כנראה מדובר באופציה השנייה. בדיעבד מתגלה שמדובר ב"תראו מי שואל", שעשועון בערוץ 10. הסימפטומים מתחילים כבר ברגעי החשיפה הראשונים: הכל מסתובב ומסתחרר ומהבהב באולפן, ממוסגר בצבעי זהב־כחול צורבי רשתית, ובתווך מרחפים מאות פרצופים של אזרחים, בפיהם שאלות טריוויה למתחרים באולפן. למוח האנושי המתפקד אין שום דרך להתמודד עם הגודש הוויזואלי הזה, וכבר בנקודת הפתיחה הזאת הוא פוצח בהליכי קריסה לתוך עצמו.
חוש הראייה, כאמור, מתאבד ראשון. אחריו הולכים ודועכים כל התפקודים הקוגניטיביים האחרים. בניגוד לשעשועוני טריוויה אחרים – המגרים לפחות את המחשבה מעט, בחיפוש אחר המענה הנכון לשאלות הבנאליות שמוטחות בו – "תראו מי שואל" לא באמת מתעניינת בתשובות. האלמנט השעשועוני בה, בפשטות, הוא טמטומם המתפרץ של המשתתפים. הם נבחרים, כך נדמה, דווקא בגלל היעדר הידע המוחלט שלהם, שנחגג על המסך כאילו היו דמויות עממיות אהובות בסדרת ריאליטי.
תפקידם המסורתי של שעשועוני טריוויה קדומים היה לאתגר את הצופים בבית. סדרות כמו "מקבילית המוחות" ו"החוליה החלשה" נועדו להבהיר לקהל הצופים שהוא לא יודע כלום, אך עם זאת מוזמן להתפעל מידענותם של המתחרים. אחר כך הפכה "מי רוצה להיות מיליונר" את צרכני הטריוויה הטלוויזיונית למשתתפים פעילים שיכולים להתבשם בחוכמתם הפלאית, הנעוצה בכך שקל להם יותר להשיב על שאלות מאשר למתמודדים הלחוצים באולפן. העידן הזה הסתיים.
תשובות זה לחלשים. עובדות זה לשמאלנים. ידע הוא טמטום. עכשיו אנחנו עמוק בעידן הפוסט אמת הטראמפי והתחרות האמיתית סובבת כעת סביב האפשרות המדהימה ביותר שהעידן הזה פותח: לא לדעת כלום על שום דבר ובכל זאת לצאת מנצח. לחגוג את הבורות בלי להתנצל, לנופף בה בלי להתבייש, להתבוסס בה בלי שמץ של נקיפות מצפון. הדרך היחידה שבה שעשועוני טריוויה יכולים להתקיים בעידן כזה היא לחגוג את הטיפשות ולהאשים את מי שמסמן אותה בהתנשאות, אולי מילת הגנאי הקשה ביותר של העידן החדש.
כרבע שעה לתוך פרק סטנדרטי של "תראו מי שואל", המוח האנושי הופך לעיסה חסרת פשר שמתקשה לפענח את האותות הסנסוריים שמשוגרים לעברה. השאלות ששואלים האזרחים הרנדומליים על המסך המסתובב אינן פשוטות ("מהי השפה המדוברת ביותר באוזבקיסטן פרט לאוזבקית?"), ובדרך כלל המתחרים, גם אם אינם לוקים בשכלם, יכולים רק לנחש. זה מעקר לחלוטין את האלמנט המרכזי בז'אנר (מתחרים בעלי ידע כללי נרחב) ומחליף אותו במזל. ניחשת נכון? זכית בלוטו. אתה גאון.
הפורמט שניסח יגאל שילון דווקא חדשני למדי ועשיר בטוויסטים, אבל המעטפת הרעיונית והחזותית מזכירה בעיקר את שעשועון העינויים שבו השתתפו אל ופגי באנדי כשהתחזו לשכניהם בניסיון לזכות במכונת כביסה. כמו הבאנדי'ז, גם המתחרים ב"תראו מי שואל" הם קורבן להתעללות שזוכה בתמורה באהבת הקהל. אלא שמה שהיה לפני 20 שנה סאטירי, מופרך ומוקצן הוא עכשיו סטנדרט מציאותי. האידיוקרטיה כבר כאן והיא רוצה לזכות ב־250 אלף ש"ח כמעט בטעות וללא כל קשר לידיעותיה או כישוריה. ומגיע לה. למה? כי מגיע לה, מה זאת אומרת?
מכאיב מאוד לצפות במרתון הטפשת הזה, המשתרע על פי יותר מ־45 דקות נטו (שהן נצח גיהינומי עם ההפסקות לפרסומות). העיוורון המבורך שמכה בצופה התבוני לא חוסך ממנו את הרעשנות הריקה והעצובה ואת הרפטטיביות הבלתי נסבלת של הידע או היעדר הידע המקרי. ואפשר כבר לומר: זה לא עידן הפוסט אמת, זה עידן הפוסט מוח. איננו זקוקים עוד לאיבר הזה מעבר לפעולות העצמוניות שבהן הוא שולט. הנה אתה על הרצפה. הנה אתה ג'לי אנושי. הנה אתה משותק. ואתה יודע שזו רק ההתחלה: השנים הבאות יתאפיינו כנראה בריבוי קרנבלים טלוויזיוניים מהסוג הזה בכל ז'אנר אפשרי. פסטיבלים של כלום, כי אין כלום ולא יהיה כלום.