האמניות הפלסטיניות מובילות מהפכה ולא חוששות לעסוק בזהות שלהן

אמנים שמתקשים להחזיק את הראש מעל המים, מקורות מימון אפסיים, שוק אספנים הולך ומידלדל עד בלתי קיים, מספר הולך וקטן של חללי תצוגה מקצועיים שמפנים את מקומם לטובת יוזמות עצמאיות וחובבניות ותחלופה אטית באלו שעוד נותרו – זוהי נחלתה של האמנות בישראל בימים אלו.

אבל אם להניח את החמוציות בצד לרגע, יש גם נקודות אור בתקופה המשברית הזאת. אחת המגמות הבולטות לאחרונה היא פריחתה של האמנות הפלסטינית בארץ. אמנם היא מנהלת כבר שנים מערכת יחסים סבוכה עם החברה והתרבות הישראלית, אבל כל זה לא מפריע לעשרות אמנים פלסטינים וערבים, בייחוד נשים, לזכות בפרסים יוקרתיים ולהציג בגלריות ובמוזיאונים המרכזיים.

סמאח שחאדה, ראידה אדון, פאטמה שנאן, נרדין סרוג'י ופאטמה אבו רומי – רשימה חלקית של אמניות שמאתגרות את הסטטוס קוו וסוללות את דרכן למוסדות האמנות המרכזיים. אז יכול להיות שהמצב התרבותי בארץ לא כל כך נורא כמו שנוטים לחשוב? אם תשאלו את סעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה לאמנות באום אל פחם, אחד ממוסדות האמנות הבודדים שמקדמים אמנות פלסטינית וששימש מקפצה לכל אותן אמניות, השינוי המבורך מגיע למרות ולא בגלל משרד התרבות. "אף אחד במדינה לא עשה משהו כדי שזה יקרה, השינוי הוא תוצר של אקלים חדש שהוא גדול יותר מהפוליטיקה", הוא אומר.

עבודה של נרדין סרוג'י

את חדירתן של האמניות הפלסטיניות למרכז השיח האמנותי אבו שקרה מסביר בהתפוררות המשפחה הפטריארכלית בחברה הערבית. "פעם המחליט היחיד במשפחה היה האבא והמשפחה הייתה מעל הכל. היום אף אחד לא כופה על הילדים מה ללמוד, עם מי ומתי להתחתן. היום היחיד הוא אדם חופשי, יש לו פייסבוק, הוא כמו עיתונאי שכותב את דעותיו לעולם. ההשפעה של ההורים היא מזערית ואם הילדה רוצה ללמוד אמנות, היא תעשה את זה".

למרות השינוי המשמח, אבו שקרה מעיד כי איום חוק הנאמנות בתרבות מעיב על השמחה. "החוק הזה מחמיר עם האמן הפלסטיני, כי על מה הוא ידבר אם לא על הזיכרון שלו? היום האמנים הפלסטינים הרבה יותר פתוחים לפתוח את הפצעים שלהם, עד היום הם התייחסו אליהם במרומז. כשפוסלים את העבודה של האמן הפלסטיני, מבטלים את החלק הכי מעניין בחיים שלו, שבגללו הוא הלך ללמוד אמנות".

השחקנית והאמנית ראידה אדון, שזוכה לחיבוק מהממסד האמנותי כבר כמה שנים ותציג בשנה הקרובה בתערוכות במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל, מסכימה שיש תחושה של שינוי בכל הנוגע לריבוי האמניות הפלסטיניות, ולדעתה הוא מגיע בעקבות מגמות גלובליות כגון תנועת MeToo. "יש היום לנשים הרבה יותר מודעות לצאת החוצה ולהראות שהן קיימות. כי כמה אפשר לשתוק? אני חייבת להודות שבאופי שלי מעולם לא הייתי בצד ותמיד נלחמתי".

גם אדון מברכת על המגמה החיובית, אך חוששת בימים אלו מפני חוק הנאמנות ועסוקה בשאלה איך יקבעו גבולותיו. "אם ארצה להציג את דגל פלסטין, זה ייחשב לחוסר נאמנות?", היא תוהה ומוסיפה: "חוק הלאום לא הזיז לי, כי הוא כבר בכל מקרה קיים. הוא רק שם את האמת על השולחן והראה את הפנים האמיתיות של ישראל. אבל חוק הנאמנות נוגע בנפש שלי, הוא יעצור לי את הדמיון כי לא אדע מה נאמן למדינה ומה לא".

סמאח שחאדה, "קקטוס", 2016

אדון מעלה בעיה נוספת שבה נתקלים רבים מהאמנים הפלסטינים תושבי ישראל – הם מתקשים גם בזירה הבינלאומית. "גרתי בפריז חצי שנה ומכון העולם הערבי הציע לי להציג תערוכה, אבל הם לא ידעו איך להציג אותי – האם אני פלסטינית או ישראלית? הם הציעו להציג אותי כלבנונית ולא הסכמתי. אני לא מרגישה שאני קרועה בזהות, אין לי בעיה להגיד שאני פלסטינית־ישראלית. בסופו של דבר אנחנו מרגישים כלואים: אנחנו לא מתוקצבים כראוי, חוק הלאום והנאמנות מרחף מעל ראשנו וגם אין לנו איפה להציג".

הזירה הבולטת שבה אפשר לחוש היטב את גידולן של האמניות הפלסטיניות היא בתי הספר לאמנות ברחבי ישראל – מאורנים ואוניברסיטת חיפה בצפון, שנקר והמדרשה במרכז ועד בצלאל בירושלים, יותר ויותר סטודנטיות ערביות בוחרות ללמוד אמנות. הן לומדות מהר מאוד את השפה העכשווית, מציגות יצירות בועטות ובלתי מתפשרות, ולאחר הלימודים חלק לא מבוטל מהן מצליחות להיכנס למוסדות האמנות המרכזיים, לעתים דרך יוזמות עצמאיות.

אסי משולם, ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, שבו יותר מ־70 אחוז מהסטודנטים הן ערביות, מסביר את העניין הגובר של סטודנטיות ערביות באמנות בפריחה של לימודי תרפיה באמנויות. "רובן מגיעות מתוך מוטיבציה להמשיך לטיפול באמנות. הן באות בלי הרבה מושג מה עושים בלימודי האמנות וקורים תהליכים מדהימים במהלך התואר. הן נפתחות לתחום חדש לגמרי".

העבודות של הסטודנטיות הפלסטיניות, מספר משולם, עוסקות בעיקר בנושאי זהות. "הפוליטיות שלהן באה לידי ביטוי יותר מהפן הפמיניסטי ופחות הפלסטיני. הרבה סטודנטיות עוסקות בתפיסות הנשיות שלהן, בזהות שלהן ביחס לחברה הגברית. זה נושא שמאוד מעסיק אותן. לדעתי קורית פה מהפכה מעניינת וחשובה".