טיים אאוט timeout

לא כולם אוהבים את ריי

| מאת: דרור שר

במקום לבנות עלילה אמינה ויציבה, "ריי דונובן" נופלת לאותו פח שאליו נפלו אחיותיה לשואוטיים וזורקת את כל הביצים לסל עוד בפרקים הראשונים

יותר מעשור אל תוך תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית, אפשר להתחיל לדבר על רשתות השידור בארצות הברית כגופי תוכן בעלי מאפיינים ברורים בדומה לאולפנים ההוליוודיים של שנות ה־40. הרבה מים עברו בנהר מאז ש־HBO הייתה נווה מדבר בודד בשיממון טלוויזיוני אינסופי, מאז כמעט כל הרשתות הבינו את המסר והתחילו לשפוך הון עתק על פיתוח והפקה של סדרות מקור רק כדי לזרוק אותם לזירה הצפופה של קרבות הענקים ולקוות שאיכשהו יחזרו הביתה עם אמי ביד. בתוך הסבך הזה, הסיפור של הרשת Showtime מעניין במיוחד. מי שהייתה אחת הראשונות לקפוץ אל המים העמוקים בעקבות HBO שמרה לאורך השנים על קו מוגדר מאוד בכל מה שקשור לבחירת תכנים. החל מ"העשב של השכן" דרך "דקסטר" ועד ל"הומלנד" – הסדרות של Showtime קידשו תמיד עומס עליליתי מסחרר על פני דיוקנאות פסיכולוגיים מורכבים. הקו המנחה של קברניטי Showtime היה ונשאר הרצון להכניס את הצופים אל תוך מערבולת שתימשך עונה שלמה, לסיים אותה בקליף הנגר גדול ככל האפשר ולא להיבהל גם כשכל העסק מתחיל להרגיש מופרך לחלוטין. תוסיפו לסיפור קאסט שמובל בהברקה ליהוקית אחת לפחות, לרוב במשבצת "הפרצוף המוכר", ותתחילו לקבל תמונה על סוג הסדרות שהרשת הזאת חורטת על דגלה.

"ריי דונובן" היא זיקוק מופלא של הגנום הטלוויזיוני על פי Showtime, ולא במקרה סיפק פרק הבכורה של הסדרה את הפתיחה הגדולה ביותר של הרשת אי פעם. ריי דונובן (ליב שרייבר) הוא פותר בעיות מקצועי לעשירים ולמפורסמים של הוליווד. מצאת את עצמך במיטה עם זונה מתה שעשתה יותר מדי קוק? צילמו אותך מוצץ לקוקסינל? טלפון לדונובן והכל מסתדר. אלא שלמרות שדונובן נטוע עמוק בתוך הביצה ההוליוודית לא קשה להבחין שהוא רחוק ממנה שנות אור – המבטא הבוסטוני הכבד שלו הוא רק סימן לעבר הקשוח שרודף את דונובן בכל רגע שהוא מתפלש בנצנצים של הכוכבים.

בזמן שאת הבעיות של לקוחותיו הוא פותר בשניות, הצרות מבית מספקות לו אתגר מורכב בהרבה. עם אח אחד מתאגרף לשעבר שחולה בפרקינסון ואח שני שהפך אלכוהוליסט בעקבות התעללות מינית של כומר בילדותו, דונובן נידון לחיים של דאגה אינסופית – וזה עוד לפני שמכניסים למשוואה את העובדה שהנישואים שלו מתפוררים לו מול העיניים. העולם שבו מתנהלת "ריי דונובן" הוא למעשה שילוב כמעט בלתי אפשרי בין סיפור משפחתי קשה של מהגרים אירים בסגנון "האפר של אנג'לה" ואבק הכוכבים של "קליפורניקיישן" ו"הפמליה". אלא שאל המציאות הזאת, שדונובן מצליח בקושי רב לשמור את חלקיה במקומם נכנס גם מיקי, אביו של דונובן (ג'ון ווייט בהופעה מהפנטת שרק בשבילה שווה לצפות בסדרה הזאת) שהשתחרר אחרי 20 שנה בכלא ומפר את האיזון בכל פינה ופינה בשטיח החיים המורכב הזה שריי טווה לעצמו.

עם כמות כזאת של אלמנטים אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם שכבר מהדקה הראשונה שלה, העומס העלילתי של "רי דונובן" הוא חסר תקדים. למעשה, חלק גדול מחוויית הצפייה, לפחות בפרקים הראשונים של הסדרה, מוקדש לניסיון הסיזיפי לחבר את עשרות חלקי הפזל שנזרקים על המסך בקצב רצחני. כאן בדיוק גם נמצא הכשל הגדול בשיטה העלילתית של הסדרות של שואוטיים. במקום לבנות סיפור שבו בכל פעם דמות אחרת זוכה לזרקור ומאירה את עצמה ואת סביבתה באור שונה, "ריי דונובן", ממש לפי המתכון של הרשת, בוחרת לשים את כל הדמויות והסיפורים שלה על קו זינוק אחד ולייצר את אותה מערבולת אופיינית שמנטרלת מהסדרה כל פוטנציאל לבניית בסיס דרמטי אנושי שאותו היא כל כך מבקשת להשיג. במובן הזה הניסיון של "ריי דונובן" להפגיש בין סיפור העבר לעלילות ההווה משטיחות את כל האלמנטים והופכות אותם לרובד אחד שבו כוכב הוליוודי עם חיבה נסתרת לבולבולים ומטענים נפשיים משפחתיים ומורכבים זוכים לאותו הטיפול.

הניסיון של "ריי דונובן" לדחוס כמות עלילה של עונה שלמה אל תוך פרק ורבע נידון מראש לכישלון, ברגע שנקבע קצב כזה זאת רק שאלה של זמן עד שהסיפורים האלה יאבדו את אחיזתם במציאות הגיונית כלשהי ויפליגו למחוזות המופרכים של סדרות כמו "הומלנד". ייתכן שמדובר בסוג של שמרנות אבל יהיה קשה לשכנע אותי שבמקום להשתמש ברוחב היריעה של סדרה טלוויזיונית כדי לבנות עלילות וסיפורי רקע לדמויות באופן מדוד ושקול אפשר גם לזרוק את כולם לתוך קלחת ולהתייחס אליהם כאילו היו חידון טריוויה של רגשות. מצד אחר, בתור אחד שמעולם לא חיבב אף סדרה שיצאה מתוך פס הייצור של שואוטיים אולי אני לא הבנאדם הנכון לשאול.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 1132b7ef270361ea