טיים אאוט timeout

שקופים בצבעי הקשת: הצצה לסצנה הלהט"בית של מבקשי המקלט

| מאת: איל מגדלוביץ'

בקומות תחתונות של התחנה המרכזית, מקום שבו אין גישה למעליות והריח ממית, אפשר לפגוש את סצנת הסטוצים של מבקשי המקלט הלהט"בים. בארצות מוצאם רדפו ועינו אותם, במסע הארוך לישראל התעללו בהם, וגם כאן הם חשופים לאלימות קשה - בבירת הגייז של המזרח התיכון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/09/sizes/gay2-h_wo_680_382.jpg
איור: יונתן פופר

רוזינג" הוא מונח ששימש את הקהילה הלהט"בית בתקופות אחרות. לא פעם נעשה בו שימוש כדי שהסטרייטים בסביבה לא יבינו. המושג מתאר סיטואציה נשכחת משהו, שבה אדם שמשוטט במרחב ציבורי, צד במבטו אדם אחר, מסמן לו ומשם הדרך לסקס קצרה. הפרקטיקה הנ"ל הייתה נפוצה בעיקר במקומות כמו גן העצמאות וגן החשמל, עד שאתרי היכרויות כמו אטרף דייטינג ומאוחר יותר אפליקציות כמו גריינדר הפכו אותה לכאורה למאובן, שריד מעידן האבן. היה נדמה שהיא הלכה ולא תשוב עוד. ובכן, טעות: הקרוזינג כאן, והוא וחי ובועט. לא בקטע נוסטלגי או רטרואי, אלא כפרקטיקה יומיומית שמשמשת כיום את קהילות הגייז הנמנות עם השוליים הרחוקים ביותר והדפוקים ביותר של תל אביב. 

הזירה המרכזית של סצנת הקרוזינג של 2015 היא, אולי לא במפתיע, התחנה המרכזית החדשה, אבל כדי לפגוש בה צריך להגיע עם ידע מוקדם. ליאור קיי, פעיל חברתי וממקימי ועד ידידי הגן, יודע לנווט בקלילות בין מסדרונות אפלוליים ומרחבים נטושים בקומות העליונות של התחנה. בחלק מהן אפשר לאתר בתאי השירותים המצחינים רמזים לסצנה.

כך אנו פוגשים באחד התאים שני גברים שיושבים על כיורים, זה בצד זה, ובוחנים אותנו, וליד המשתנות עומד נבוך נער אבוד, מעשן סיגריה בדריכות. גבר נוסף זוכה לברכת שלום, מחליף כמה מילים עם הנוכחים ויוצא. 

"זה הפרלמנט", מסביר קיי, "זה גם חלק מהחוויה. נוצרות חברויות, גם סיפורי אהבה נרקמו בין תאי השירותים".

העסקים עצמם מתרחשים בקומות התחתונות של התחנה, הנטושות כמעט לחלוטין, שהמעליות לא מגיעות אליהן והריח בהן ממית. קיי מכנה אותן "חדרי העבודה".

התחנה המרכזית החדשה

התחנה המרכזית החדשה. צילום: בן קלמר

"כאן אין פרלמנטים", הוא אומר, כמו מבהיר את מה שלא זקוק להבהרה ממילא. אין כאן את השאלונים המקדימים של "כמה?" ו"מה אוהב" ואין צורך בתמונות פרומו ושאר טיזרים. כאן יש משמעות לאדם שמולך שמתייצב כמו שהוא, ללא פרסונה וירטואלית או גינונים מיותרים. זו זירת הכרויות כמעט ללא סטראוטיפים ודעות קדומות. הם נותרים מחוץ לחדרים. הכל הולך פה עם הכל: מבוגרים עם חיילים, יהודים עם ערבים וגם ישראלים עם פליטים. רק דבר אחד לא תראו פה: פליטים עם פליטים.

החשד: משכב זכר

הלהט"בים מבקשי המקלט הם אחת הקבוצות המנודות שמסתובבות בינינו, אם לא המנודה ביותר. רבים מהם שמרו את זהותם הלהט"בית כסוד מוחלט במהלך מסע הבריחה הקשוח מאפריקה לישראל. מילה אחת לא במקום, שתגרום לחשיפת זהותם המינית, עלולה הייתה להביא להתנכרות גמורה מצד חבריהם למסע, שהשלכותיה בסיטואציה כזאת הן בעלות פוטנציאל הרסני (במקרה הטוב זה היה נגמר במכות). עוד קודם לכן, בארצות המוצא, הם ספגו לא פעם התעללויות קשות, שהגיעו עד כדי אונס ועינויים. בשארית כוחותיהם, כשהם מסווים את עברם הקשה, קיוו להתחיל חיים חדשים בתל אביב, אבל גם כאן הם נאלצים לחיות בפחד, חשופים לאלימות קשה מצד חבריהם הפליטים. 

"מה שמאפיין את הקהלים האלה הוא מעגל של טראומה", אומרת אומרת טלי אהרנטל, עובדת סוציאלית ומנהלת התחום הפסיכו־סוציאלי בעמותת אס"ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל). "כולם בורחים מנסיבות חיים מאוד טראומטיות. חלקם נרדפו על ידי המשטר, יש אנשים שנחשדו במשכב זכר על ידי המשטר ועל כן הוכנסו לכלא, עונו, הושפלו וסובלים מנכויות פיזיות ונפשיות בגלל זה".

כדי להתחיל לתפוס את מצבם הקשה של מבקשי המקלט הלהט"בים, יש להבין תחילה את היחס אליהם במדינות המוצא הטוטליטריות. קשרים להט"ביים נמצאים שם מפורשות מחוץ לחוק. בסודן ה"עבריינים" צפויים לעונש מוות ובאריתריאה החוק מטיל שלוש עד עשר שנות מאסר, אך על סמך העדויות שמגיעות משם עולה תמונה קשה בהרבה – עינויים קשים ואונס קבוצתי על ידי נציגי המדינה.

למרבה הצער וכאילו אין בכך די, לאלימות הלהט"בופובית באריתריאה ובמדינות אפריקאיות אחרות יש ממד נוסף, לא ממסדי, אלא יותר תרבותי או חברתי: עדויות שהתקבלו על אם שהסגירה את בנה לכוחות הביטחון לאחר שתפסה אותו מתנשק עם חברו, ועל אדם שזרק את אחיו מבית המשפחה בעקבות גילוי דומה יכולות להעיד משהו על חוסר הסובלנות המושרש כלפי בעלי זהויות להט"ביות במדינות אלו.

"היו הורגים אותי מיד"

"משום שידעתי כבר מגיל 12 שאני כזה, וכבר אז הייתי 'משחק' עם חברים, בבית הספר היו נטפלים אליי", אומר השבוע מ' מאריתריאה בריאיון שהתקיים בנציבות האו"ם לפליטים בתל אביב. "מפני שראו שאני נשי יותר, היו צועקים לי 'יא הומו! אתה כמו בחורה!', ומרביצים לי". בשלב זה של השיחה חושף מ' תחת חולצתו צלקת ארוכה, מהצוואר עד החזה. "בבית הייתי אוהב ללבוש בגדים של נשים, ובעיקר של אימא שלי, גם את הנעליים שלה. היה לה, לאימא, בעל אחר, לא אבא שלי, וכשהוא ראה אותי לובש את הבגדים שלה – הוא חתך אותי בסכין.

"אחרי אותו מקרה ברחתי לעיר אחרת וישנתי שם ברחוב במשך חודש. בלי בגדים, בלי כלום, בקור. מישהו שאל אותי:'למה אתה ישן פה?', הוא לא ידע שאני הומו. הוא אמר לי 'אם אתה רוצה עבודה אני אתן לך', ועבדתי שם שנה ומשהו, אבל אחר כך הם רבו איתי כי הם ראו שאני מתנהג כמו בחורה וחזרתי לרחוב. בכל התקופה הזאת לא הצלחתי לשכור דירה".

בשלב מסוים נלקח מ' על ידי כוחות הביטחון לשירות צבאי – הסיוט של מרבית האריתראים הבוגרים ואחת הסיבות המרכזיות למנוסה מהמדינה, משום שהשירות הצבאי אינו מוגבל בזמן וכולל לא פעם עינויים, התעמרויות קשות ותנאי עבדות. בקיצור, זהו הכלי הקשה ביותר שבאמצעותו מדכא הממשל המקומי את שאיפות החירות של אזרחי אריתריאה.

מ' ערק מהצבא ונס על נפשו לכיוון אתיופיה, שם נתפס על ידי כוחות הביטחון המקומיים. לתחנת המשטרה גררו אותו במשך שעות ללא נעליים. הוא נכלא בתנאים מחפירים, מתחת לאדמה, וסבל מרעב. "אין מה לאכול שם, אתה חי על לחמנייה וכוס תה ביום. וגם שם הרביצו לי בגלל ההתנהגות הנשית שלי", הוא אומר. "תמיד ניסיתי לטעון 'לא, אני לא הומו', כי אם היו יודעים זאת בוודאות היו הורגים אותי מיד". 

גם הפעם הצליח מ' לנצל פרצה באבטחה ונס על נפשו – לכיוון סודן. הוא הצליח להגיע למחנה הפליטים של האו"ם במדינה וזכה בו לתנאי מחיה סבירים. זו הצטיירה כהתחלה חדשה, עד שיום אחד, בדרך לעבודה, נחטף על ידי בדואים לסיני, ומשם, בניגוד לרצונו, הובא לישראל.

יש איזו תחושת ניכור מסוימת בניסיון לכתוב על כמה זוועות שונות בזו אחר זו. האירועים הבלתי נתפסים הופכים לחוליה בשרשרת, לאייטם אחד בתוך רצף. מ' מספר שבסיני הכריחו אותו, באמצעות מכות חשמל, לשכנע את משפחתו שתשלם עבור פדיונו, וכך נאלצה אמו למכור את ביתה. מבקשי מקלט רבים אחרים מספרים אף הם על עינויים, השפלות ואונס.

מתכון לאסון

בגבול ישראל נשלחים מבקשי המקלט לכלא סהרונים, שם הם נכלאים לפרק זמן משתנה, בהתאם להחלטות בג"ץ השונות בעניין התיקון לחוק למניעת הסתננות. ההחלטה האחרונה של העליון מאפשרת כליאה ראשונית של שלושה חודשים ולאחריה "שהייה" בתנאים מגבילים במתקן חולות לפרק זמן שאינו אמור לעלות על שנה.

מדינת ישראל חתומה כיום על אמנת הפליטים של האו"ם ואף אשררה אותה, ומתוקפה מעניקה למבקשי המקלט מאריתריאה, סודן וקונגו הגנה קבוצתית זמנית שלה הם זכאים בגלל המצב השורר בארצות מוצאם. לפיכך היא מנועה מלגרש אותם ומחויבת לבחון את זכאות מבקשי המקלט שמהגרים מהמדינות הללו למעמד פליטות. בפועל, ישראל ממסמסת את הבדיקות. בשנים 2009־2015 אישרה 45 בקשות פליטות בלבד, מתוכן רק ארבע בקשות של אזרחי אריתריאה ואף לא אחת של אזרח סודאני. במקום זאת מקבלים מרבית אזרחי אריתראה וסודן אשרת שהייה זמנית שאינה מקנה להם שום סעד – לא ביטוח בריאות, לא זכאות לשירותי רווחה ואפילו לא אישור עבודה.

העובדה שרבים מבין מבקשי המקלט מוצאים עצמם בסופו של דבר בשכונות העיר הדרומיות, שם התשתיות רעועות ממילא, הצפיפות קשה וההזנחה פושעת – היא מתכון בטוח לעימות עם התושבים המקומיים, ובד בבד גורמת גם למתיחות ולחוסר סולידריות בתוך הקהילות האפריקאיות עצמן. בתוך כך נדמה שהלהט"בים הם הקבוצה הסובלת יותר מכולן, והקהילות האפריקאיות מגלות כאמור אפס סובלנות כלפיה. 

מבקש מקלט אחר סיפר כי כאשר נתפס מתנשק עם בחור ישראלי במכונית, מתחת לביתו בדרום העיר, הוא ראה את הסוף לנגד עיניו. 

"צעקו לי 'יא מזדיין', הרביצו לי, דקרו אותי וזרקו אותי במדרגות" – הוא אומר ושולף להמחשה תמונות שבהן פניו נפוחות וחולצתו מוכתמת בדם. "גם בעבודות שעבדתי בהן התנכלו לי. כשעבדתי בסופר, אמר לי בעל הבית הישראלי: 'אתה לא מתבייש שאתה מזיין גבר? נאלצתי לעזוב את המקום, איזו ברירה הייתה לי?".

התחנה המרכזית החדשה. צילום: אריאל לוין

התחנה המרכזית החדשה. צילום: אריאל לוין

מרחב מוגן

מרגע שנחשפה נטייתם המינית של מבקשי מקלט להט"בים – ארגוני הסיוע מתקשים להעניק להם אפילו את הסיוע המועט שהם מעניקים למבקשי המקלט האחרים. אורח החיים שלהם הופך בלתי נסבל, מהסיבה הפשוטה שאינם יכולים לצאת מהבית בלי להיחשף מיד לאלימות מילולית ופיזית. על כן בארגוני הסיוע מוקדשות שעות הגעה נפרדות ללהט"בים, ובמקרים קיצוניים אף נשכרות עבורן מוניות, או שלחלופין המתנדבים באים לקחת אותם מביתם. לא פעם מתמעטות היציאות שלהם מהבית, והם הולכים ומסתגרים. בחלק מהמקרים הסיטואציה הקשה מדרדרת אותם לזנות.

זאת ועוד, אם נחשפה זהותם הלהט"בית של מבקשי המקלט המידע ימצא את דרכו מהר מאוד גם למשפחתם באפריקה. התוצאה, ברוב המוחלט של המקרים, תהיה ניתוק הקשר מצדן לאלתר. ואפילו כאשר כבר מוצאים מבקשי המקלט הלהט"בים זה את זה, למרות קשר השתיקה והפחד, רוב הזמן בדרכים עקלקלות ומפתיעות – הם יימנעו ממפגשים בגלל חוסר האמון המושרש. משמעות הדבר היא בדידות קשה. רק מעטים בכל זאת מוצאים נחמה במקום מפתיע: בקרב הישראלים.

דווקא מולם – מול אלו שאינם קשורים בשום אופן לעולמות החברתיים החרבים שנותרו מאחור – הם יכולים לנסות להתחיל להשתחרר מהפחד. ט' נזכר בחיוך שהיו לו כמה בני זוג ישראלים, אבל מיד מרצין ואומר: "אתה יודע מה? אין כוח לזה. אתה לא יודע איפה אתה עומד, מה המעמד, אנשים לא בעניין. יום אחד אני יכול לא להיות כאן. גם לא מתחשק לעשות סקס".

ה', מבקש מקלט מאריתריאה, מספר בטון מעט יותר אופטימי שכשהלך למועדון גייז, "ישראלים באו אליי ושאלו: 'מאיפה אתה?'. עניתי 'אריתריאה', ונעשינו חברים. הייתי שמח לקשרים כאלה גם עם אריתראים אבל אני לא יכול. מה לעשות. רק עם ישראלים אני חופשי". במקרה אחר, הוא מספר, הכירו לו חבריו הישראלים במהלך בילוי אריתראי אחר. את התקשורת הראשונית ביניהם הם עשו דווקא בעברית, שפת המקום שאיפשר להם לראשונה מידה של פתיחות ביחס לנטייה המינית שלהם. לימים הם נעשו לשותפים לדירה, שהפכה – מול כל הגזענות וההומופוביה שסובבות אותם – למרחב מוגן ובטוח, רחוק מאריתריאה, אי שם בתל אביב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: d270ae6c61fb1d0