"פתאום בא זאטוט, יוצא לו טוב": דור3 הוא קפסולה של ניגודים

שם המשפחה והמוצא, הזרימה והחבר'ה לצד ההקפדה האמנותית, ועכשיו הפריצה לעולם ההיפ הופ ברגליים נטועות עמוק בקרקע. בריאיון לפני השקת אלבום הבכורה, "שירי דיכאון", הצלחנו להבין איך כל זה מתחבר

דור3 (צילום: תמיר מוש)
דור3 (צילום: תמיר מוש)
17 באפריל 2019

צהרי יום הבחירות, קצה רחוב שינקין. דור הרשקוביץ – או דור3 כמו שהוא קורא לעצמו בדרך כלל – עומד מחוץ לחנות בגדים עם מיקרופון פלסטיק מוזהב גדול וצועק משהו לעוברים ולשבים. האינטונציה היא איפשהו בין פריסטייל למשאל רחוב, אבל קשה להבין מה הוא אומר בדיוק כי הכל הולך לאיבוד בין הרעש של הרחוב לרמקול הצעצוע של המיקרופון. אפילו בסיטואציה המוזרה הזאת הנכס הכי חשוב שלו נשפך ממנו: לדור3 יש כריזמה בכמויות – גם מחוץ לחנות, גם בשיחה בפורום אינטימי יותר, בחצר קטנה מאחורי אותה חנות. הוא רק לוחץ לך את היד ומחייך חיוך עצום ואתה מרגיש כאילו אתה כבר החבר הכי טוב שלו.

מה אמרת להם שם בחוץ, עם המיקרופון?
"שילכו להצביע".

אתה הצבעת?
"לא", הוא אומר ונשפך מצחוק. "אבל אני אלך ברגע שנסיים פה".

דור3 (צילום: איראל מנשה)
דור3 (צילום: איראל מנשה)

בדור3 כמעט אין מרכיב אחד שאינו מתעתע. עם השיער המחומצן, הזקנקן והבגדים האופנתיים הוא נראה צעיר אפילו יותר מהגיל הלא מבוגר בכלל שלו (26). יש שילוב מפתיע בין המראה שלו לשם המשפחה (הוא נולד להורים אתיופים בירושלים ואומץ בגיל ארבעה ימים), של הניגודיות בין הזרימה והקלילות שלו לרצינות ("היא מעשנת פייסל, אני לא רוצה, יש הופעה היום, פוקוס על זה", הוא אומר ב"פרארי", ויש מעט מאוד ראפרים שהיו חותמים על שורה כזאת). אותו ניגוד חוזר על עצמו בשם אלבום הבכורה שלו, "שירי דיכאון" ובעטיפה שלו.

"יש הרבה דיכאון בשירים, היה לי חשוב לשים את זה לאנשים בפרצוף", הוא אומר, אבל זה לא מנע ממנו לשים בפרונט, על העטיפה, קלוזאפ של החיוך העצום שלו, ממוסגר בין שפם לזקנקן. השם שלו ושם האלבום מרחפים באזור הקצה האף שלו, בפונטים אייטיזיים, אסתטיקה שהייתה באופנה כמה שנים טובות לפני שהוא נולד. "כל החיים אומרים לי שיש לי חיוך יפה, והחיוך הוא על העטיפה של האלבום, אז הרגשתי איזו חובה לתת את הקונטרסט הזה".

החודש הקרוב שלו הולך להיות עמוס: מיד אחרי הופעת ההשקה של "שירי דיכאון" בבארבי (שישי, 26.4) הוא ייצא למיני טור שיכלול גם הופעה עם עטר מיינר (דור3 משתתף בארבעה שירים מהאלבום של מיינר, בהם "אין אחד כמוני" ו"מדינה של גנבים") במסגרת לא פחות מאירועי הפתיחה של פסטיבל ישראל. ובכל זאת, לצד הרצינות והיסודיות שבהן הוא ניגש לאמנות שלו, הוא מקפיד גם להוציא מעצמו אוויר על בסיס קבוע. תשאלו אותו שאלה אחת על המוזיקה שלו והוא יגיד "דברים התגלגלו", הוא יגיד "הכוכבים הסתדרו", הוא יגיד "זה פשוט קרה לבד".

הוא, בכל אופן, לא ראה את זה בא. "אני הייתי מופתע כי זה לא מובן מאליו, אתה יודע? יש אנשים שעובדים כל החיים שלהם בשביל לעשות שיר טוב. פתאום בא איזה זאטוט, עושה כמה שטויות, יוצא לו טוב", הוא מתאר את השיר הראשון שהקליט אי פעם. "אני מעריך את זה, בתכלס. לא שאני איזה זמר עם יכולות ווקאליות, סך הכל יודע מה אני אוהב. ואם אני שונא את זה, זה גם טוב כי זה הפעיל אצלי רגש מאוד חזק. אם זה חרא, זה טוב, אתה מבין? אם אני שומע שיר ואני שונא אותו עד כדי כך, כנראה אני לא שונא אותו סתם, כנראה אני שומע שם משהו שמעצבן אותי ומפעיל אותי וזה עשה את העבודה שלו.

"הכל התחיל מהסקייטבורד. בסקייט יש המון אלמנטים דומים למוזיקה – אתה חייב להיות קשוב לעצמך אחרת אתה תיפול. גם במוזיקה אתה תיפול אם לא תהיה קשוב לעצמך. סקייט זאת תרבות של רחוב, אז הכל נכנס בפנים, גרפיטי, רוקנ'רול, היפ הופ".

דור3 (צילום: תמיר מוש)
דור3 (צילום: תמיר מוש)

קודם הכרת חבר'ה כאלה ואחר כך התחלת עם הסקייט או שקודם התחלת עם הסקייט ואחר כך נכנסת לסצינה?
"קודם הסקייט. לפני זה כל החברים שלי היו ערסים".

ואיך משם התגלגלת לראפ?
"כל החבר'ה שלי מראשון, החלטנו שאנחנו עושים איזה גאנג כזה בשביל לתמוך בכל מי שחבר שלנו. מי שמקעקע, מי שצייר, מי שעושה רוקנ'רול. זה המהות, משפחה. ככה קם GCG (בשם המלא: גרייפ סיטי גאנג 737 – ע"ק) – קולקטיב אמנים מכל הסוגים. אחד היה מקעקע, עכשיו הוא נגר, הוא אוהב עץ יותר. הוא עדיין GCG! כל אחד צריך לעשות מה שהוא אוהב".

מה זה אומר שאתה נגר ואתה ב־GCG?
"זו אמנות לכל דבר".

סבבה, אבל איך זה בא לידי ביטוי?
"זה פשוט אח שלנו".

זה נשמע אולי כמו רגע שולי בשיחה, אבל האמת היא שזו כל המהות של דור3 מכונסת לדבר אחד. רגע אחד הוא מדבר ברצינות תהומית על מה זה אומר בשבילו לעשות אמנות, ומיד אחר כך הוא מספר איך הוא אלתר שיר עם חברים בשעתיים והוא נכנס כמו שהוא לאלבום. החברים שלו הם חלק בלתי נפרד מהעשייה שלו גם אם הם לא מופיעים באלבום בפועל: "זה איך שאני למדתי להסתכל על אמנות דרך החבר'ה שלי. הם חלק מהאלבום בתוך המוח שלי", הוא אומר, ורגע אחר כך מדבר על השליטה היצירתית המוחלטת שלו באלבום, על האג'נדה הברורה שהייתה לו לעשות אלבום ש"מכסה את כל קשת הרגשות שיש לבן אדם: עצב, שמחה, כאב, אכזבה, סקרנות, כיף, חרא, אגוטריפ, ביטחון עצמי נמוך. הכל, הכל". ככה, בלי הפרדות ובלי הגדרות. זה דור אחר לגמרי.

← מופע השקת "שירי דיכאון", בארבי, דרך קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שישי (26.4) 20:30, 55 ש"ח