סחוג פאנקס: האחים צברי הם תופעת קאלט שלא דומה לשום דבר אחר

עם שירים שנשמעים כמו פרי האהבה של אוהד לה פמיליה ופאנק רוקרית וקליפים שנראים כמו המנוע של גוגל אחרי עישון נרגילה עם ראש חשיש, האחים צברי שונים מכל מה שתפגשו בסצינה המקומית

האחים צברי (צילום: גוני ריסקין)
האחים צברי (צילום: גוני ריסקין)
14 בנובמבר 2018

על שולחן פלסטיק המשקיף אל דרך ז'בוטינסקי ברמת גן מונח כל הטוב שיש למסעדת ג'חנון קול להציע – זיווה, רסק וביצה. סביב השולחן יושבים האחים צברי, טובלים בצקים ברוטב, פותחים סופ"ש. בין ארוחת המאפים התימניים המפוארת להופעה ששברה את האוזןבר ובין התגובות ברחוב לאלה שברשת, ברור שמדובר בתופעת הקאלט הכי מופרכת ומדהימה שנראתה במחוזותינו זה הרבה זמן.

יוני ואבישי צברי, האחים הרמת גנים שעומדים מאחורי אופרות הפאנק רוק "ואלס עם מלשין" ו"על תמאש ועל העוקץ", לא דומים לשום דבר אחר שקורה בסצנה המוזיקלית בישראל. הכרטיסים להופעות שלהם אוזלים תוך יום־יומיים, הישג לא מבוטל בהתחשב בכמות הקהל המצומצמת בסצנת הפאנק המקומית. הבדיחה הפרטית שלהם, שכוללת שילוב בין ילדות רמת גנית אמיתית, חוויות ילדות ישראליות קולקטיביות, כדורגל, מכות ונרגילות וחוש אסתטי שיקרוץ לכל מי שגדל פה בשנות ה־90, הפכה לאחרונה לבדיחה של עשרות אלפי צופים ביוטיוב שדנים בדמויות הפיקטיביות שלהם, שיש להן פוטנציאל להפוך למיתולוגיה שלמה. בהופעות הקהל צורח איתם את המילים בדבקות. "היה טדי, הקהל התנהג כמו אוהדים", מתאר אבישי את מה שהתרחש בהופעתם האחרונה. האחים צברי מעניקים חוויה שגורמת למעריצות להשאיר להם שקיות קבוקים עם הקדשה ולמעריצים לבוא עם כובעי NY מקופלים ברוח הקליפים ולהמשיך לצרוח את המילים גם לאחר שההופעה נגמרת.

האחים צברי בהופעה. צילום: גוני ריסקין
האחים צברי בהופעה. צילום: גוני ריסקין

הם גדלו בשכונת נווה יהושע ברמת גן. מתישהו ב־2013 התחילו לזקק חוויות שכונה של כדורגל עם שוער עולה וטיול בקיץ לאילת למה שאנחנו מכירים היום כאחים צברי. "זה היה אוסף מילים של השכונה ושל הכדורגל, מעין מחסן מילים שהפך לשיר", חוזר אבישי לימי היצירה הראשונים, "ואז כשמרציאנו נכנס אמרנו: אוקיי, יש דמות, בוא נספר עליה משהו". אחיו יוני ממשיך: "הייתה תעלומה – מה הוא, למה הוא הלשין, מה נעשה איתו? זה אחלה קיק, זה נתן משהו לזרום עליו להמשיך". והם אכן זרמו משם אל העולם של מרציאנו, שימי, פרג'ון ולגזיאל ("רוב השמות זה אנשים שהיו עם אבישי בצבא, שמות שנקלטים טוב"), ארבעת החברים מרמת גן, גיבורי אופרת הפאנק הראשונה שלהם "ואלס עם מלשין", שנשמעת כמו פרי האהבה של אוהד לה פמיליה ופאנק רוקרית. קליפ היוטיוב, שזכה מאז ל־136 אלף צפיות, נראה כמו מה שקרה אחרי שהבינה המלאכותית של גוגל עישנה נרגילה עם ראש חשיש – אווירת חדר מחשבים של שנת 2002, אנימציות ועבודות פוטושופ זולות עם רפרנסים תרבותיים לתרבות השכונות הערסית ("קפל ת'כובע NY, בוא לה כמו אביר על סוס חשמל"), התפרעויות אוהדים במשחקי בית"ר וחלקי קליפים ביזאריים של הרקדות באילת שאנשים העלו ליוטיוב ברגע של חולשה. אחר כך הגיעה האופרה השנייה, "בשינוי אדרת", וכמה הופעות במועדון הפאנק שיוני היה ממתפעליו, הקורו זצ"ל. ואז הגיעה מנוחה ארוכה מפעילות, אבישי היה בלימודים, ובספמטבר האחרון צץ לו חלק ההמשך ל"ואלס" – "על תמאש ועל העוקץ". ואז בום.

ראיתם זה בא?

אבישי: "אני כל פעם נגנב על זה מחדש, זה מטורף".

יש מעריצות?

אבישי: "בטח, מה קרה לך".

יוני: "קיבלנו מתנה קבוקים, שמו בדוכן מרצ' כי אלינו קשה להגיע. סתם. אבל באמת השאירו לנו בדוכן מרצ'".

אתם עובדים על אלבום?

אבישי: "נראה לי אנחנו יותר בעניין של שירים ארוכים, מיני אלבומים כאלה".

מגדירים את מה שאתם עושים כ"אופרת פאנק רוק". איך אתם עם ההגדרה הזו?

יוני: "אנשים התחילו להגדיר אותנו, זרמנו, סבבה, נהיה מה שאתם רוצים. אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, ואנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו יודעים. תגדירו ככה או ככה, סבבה, אופרת פאנק נשמע טוב".

האחים צברי בהופעה. צילום: גוני ריסקין
האחים צברי בהופעה. צילום: גוני ריסקין

אבישי: "זה גם זה, אופרה זה לספר סיפור".

יוני: "נראה לי שאיכשהו הדבר הזה נוגע גם בהרבה אנשים. האחרון פנה גם ליותר נשים, הן יותר משתפות ואוהבות את השירים. אולי בגלל התוספת הנשית של אורטל, ב'ואלס עם מלשין' התגובות היו בעיקר מבנים".

אבישי: "אתה רואה לפי הניתוח צפייה ביוטיוב, הרוב היו גברים".

יוני: "ביוטיוב של ההופעה הראשונה של 'ואלס עם מלשין' בקורו יש אלפי צפיות ותגובה אחת – 'איזה מסיבולבול'".

אבישי: "זאת הייתה מסיבולבול. אבל עכשיו גם הרבה שלא מהפאנק מגיעים, לא רק מסיבולבול".

יוני: "הם הכי מטורפים בהופעות, לדעתי, בגלל שהם לא הולכים הרבה להופעות כמו הקהל של פאנק, אז פעם ב־, כשהם מגיעים להופעה, הם מוציאים הכל, מאה אחוז. כי מי שלא יודע להגיב לפאנק, יוצאים לו אגרופים, הוא מצמיח עוד ידיים, הוא נגנב".

מה התגובה הכי ביזארית שקיבלתם?

יוני: "דידי הררי נדלק על הרעיון והשתמש בקטע של ג'יני הררי כמעברון לפני חלוקת פרסים".

"אחי זה פאקינג כת מה שהולך פה", צורח אחד הנוכחים בהופעה כשלידו אנשים עפים על החיים בפוגו. "שמח, שמח, שמח, בואו כולם תשירו איתי", יוני צורח לקהל. זה השילוב האולטימטיבי בין חאפלה להופעת פאנק, וזה מוקפד באותה מידה שזה שכונה, כולל תקלוט להיטי מזרחית ודיכאון לפני ההופעה. ואם בדוכן המרצ' ניתן למצוא צעיפי כדורגל של האחים צברי ואלבום סופרגול מלא חוץ מקלף אחד (תמאש שאנדור כמובן, שסביבו נרקמת עלילת "על תמאש ועל העוקץ") מעונת 98־99 שנמכר ב־2,500 ש"ח. בצילומים לפני ההופעה עוצרים אותם לסלפי ברחוב. "הייתי בהופעה לפני שבועיים, היה משוגע ובא לי עוד", מסביר המעריץ את הסנטימנט. בהמשך הערב הוא גם יזכה במדריך למטייל באיסטנבול בחלוקת פרסים בהופעה. כנראה מרוב התרגשות, הוא שכח את המשקפיים על הבמה. "חבר'ה מישהו איבד עיגולד", צורח יוני למיקרופון, בין צרחות על אורטל קומבט של מלך, שלום היפיוף וארבעת הכוכבים.

האחים צברי. צילום: גוני ריסקין
האחים צברי. צילום: גוני ריסקין

מאיפה לקחתם את הדמויות?

אבישי: "זה מגוגל. נגיד, שימי זה שחקן של נבחרת מרוקו ולגזיאל דוגמן של לקוסט, לקחנו אותו אורגינל עם החולצה".

אבישי: "בול בגוון עור, לא צריך פוטושופ", הוא צוחק.

מה עם פרג'ון ומרציאנו?

יוני: "בשביל פרג'ון חיפשנו חאפלה ביוטיוב, מצאנו איזה מישהו מכפר סבא, אבל שינינו לו את העיניים. זה איזה זמר שעושה חתונות, לא זוכר את השם שלו. מרציאנו זה עוד מ'ואלס עם מלשין', שימרנו אותו. יש לשמר ויש לשפר – מי ששיפרנו זה שימי ופרג'ון ושימרנו את מרציאנו. חיפשנו חשוד או משהו כזה, היינו צריכים פריים של חדר חקירות. בתכלס אלו האנשים שגדלנו איתם. ראיתי שכתבו בטוויטר 'מה, זה לא נראה לכם גזעני פצצות?'. הייתי מת לכתוב לה משהו – גזעני פצצות זה לשים אנשים מעדה מסוימת בשכונה מסוימת. וואלה על מי תכתוב? על החבר'ה שלך, המרוקאי, התימני והעיראקי, האנשים שגדלנו איתם".

דמויות פיקטיבות שזוכות למעמד של גיבורי תרבות הן לא דבר חדש. לא מזמן זה היה עם ערוץ הכיבוד והיום זה מתפוצץ עם דודו פארוק. שתי הדוגמאות האלה כוללות גם אופרציה הפקתית מכובדת, בניגוד גמור לאחים צברי. כשערוץ הכיבוד ודודו פארוק זוכים בהכרה ושורפים את הרשת, אולי אובד משהו במידת הנגישות. אם יש משהו אחד שאפשר לומר על האחים צברי זה שהם נגישים, אנטי כוכבי רשת. בניגוד לדודו פארוק שהפך לסלב לכל דבר בקרב מתבגרים חובבי טראפ, ל"ערוץ הכיבוד של הפאנק רוק" (כפי שהיטיב להגדיר קולגה) יש סטייל נטול מניירות.

הם לא צריכים להתחפש לדמויות שהם יצרו, אבל זה חזק מספיק כדי לגרום לאנשים לזרום על הכיף ולהתחפש אליהן בעצמם בהופעות. נראה שמשהו בקליפים באווירת המילניום, הפאנק רוק המלודי המעולה, וייב מגרשי הכדורגל ובעיקר היכולת לספר סיפור, מגוחך ומופרע ככל שיהיה, מספיק כדי להפעיל את הדמיון ולהיסחף עם ארבעת החברים להרפתקה באילת שכוללת אכילת סרטים על דיונונים ומכות בבסטה עם האויב המושבע שלום היפיוף, או למרדף מופלא בחולות של המדורות אחרי קלף האס הנדיר של תמאש שאנדור ומפגש עם ג'יני (הררי). מטומטם ככל שזה נשמע, לאחים צברי יש יכולת מופלאה לקחת את הצופה להרפתקה בתוך הראש שלו. משהו בתפר שבין אינפנטיליות של דיבור שכונות לפריטה על זיכרונות ילדות הוא כנראה חזק ועוצמתי מספיק להפוך את האחים צברי ללהיט.

אם יש משהו אחד שמזכיר היום את מה שאתם עושים…

יוני: "לא דודו פארוק".

כן.

יוני: "הוא זן אחר, הוא לא מהשכונה, הוא לא מייצג את השכונה".

אבישי: "נראה לי שאם אנחנו קריקטורה של אנשים רגילים לעולם, הוא קריקטורה של פרג'ון, הכי קיצוני על הסקאלה".

יוני: "אצלנו זה החבורה, זה הביחד. דודו פארוק תמיד לבד, לא סופר לא את זה ולא את זה, יש לו את המזומנים. לנו יש את הביחד הזה של החברים".

זה מה שתופס את האנשים?

יוני: "זה חלק מזה".

אבישי: "זה נותן לך להיות חלק מבדיחה פרטית וגם להרגיש בקבוצה, וזה עוזר לאנשים להתחבר לזה. כמה שזה נשמע מצחיק להיות בקבוצה עם האנשים האלה, זה ככה".

באיזו שנה העלילה מתרחשת?

אבישי: "זאת שאלה ממש טובה. זה שילוב של פעם ועכשיו, תחילת שנות ה־2000 ו־2018 ביחד".

יוני: "הסופרגול הוא סופרגול 2000, האייפון הוא עכשיו. חתיכת ברוך הדבר הזה".

אבישי: "זה יקום מקביל".

בני כמה הם?

אבישי: "נראה לי זה גם פעם וגם היום ביחד, התנהגות של בני 10 אבל בתכלס מבוגרים יותר".

יוני: "איפשהו בין 10 ל־22. תלוי מתי אתה תופס אותו. זה אינפנטילי, משא ומתן על קלף, זה משהו שגם ילדים עושים ויש להם הצעות הזויות. אבל זה שהם יושבים בבר ושותים, וואלה לא יודע בני כמה הם".

לאן עוד אתם שואפים לקחת את זה?

יוני: "הצלחנו להביא את הדבר הזה ליותר ממה שרצינו, ועכשיו אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות עם זה, איך להתפתח בעצמנו כבני אדם בעקבות זה".

יהיו עוד פרקים?

אבישי: "נראה לי שכן".

חשבתם לקחת את זה לכיוון של סדרת רשת?

יוני: "קיבלנו הצעות לכל מיני דברים. יש לנו כמה רעיונות. קיבלנו גם הצעות לשיתופי פעולה".

חשבתם שזה יצליח ככה?

יוני: "ממש לא. השיר הראשון פשוט שכב אצלנו מעצלנות, בהמשך התפתח סטנדרט. אני לא חושב שיש לנו שאיפה סביב זה. אמרו לנו 'בואו תופיעו בבארבי', אבל אנחנו עדיין רוצים להרגיש את הפאנק ולראות אנשים בעיניים שלנו, להרגיש את הכיף".

פרג'ון ואורטל – זה עדיין קורה ביניהם?

אבישי: "אני חושב שכן, אני חושב שכן".

יוני: "עד שייצא השיר הבא".

אבישי: "יש מצב שזה קורה ביניהם עכשיו, בחדר פה מעל הג'חנון קול".