טיים אאוט timeout

הקרב על הראפ: הראפריות הישראליות מרימות את ראשן

| מאת: מתן שרון

ראפרים ישראלים, כמו חבריהם במקומות אחרים, אולי נלחמים בגזענות ובחוסר צדק, אבל שכחו להניח את הסקסיזם בצד הדרך. איך מתמודדות עם זה כמה מהראפריות הצעירות בסצנה והאם יש סיכוי שיותר נשים ייכנסו לזירה?

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/03/sizes/full-h_wo_680_382.jpg
באו להפיל את הפטריארכיה. מימין למעלה ובכיוון השעון: סימה ברמי, מיכל טרבס, יסמין לסלרוט ושירי פריאנט. צילום: אביחי לוי, אביב כץ, אייל אורלי.

בשבוע שעבר נערך בלבונטין ערב באטל ראפ – קרב העלבות אינטנסיבי בין שני ראפרים שמבוצע עם בתים כתובים או מאולתרים. כן, כמו בסרט "8 מייל" של אמינם. הערב עמוס הטסטוסטרון הרגיש כמו עוד צעד בדרך להטמעת תרבות ההיפ הופ בישראל, עם אווירת רחוב אותנטית ותחרותיות בריאה שדוחפת כל מתחרה לשיאו, אבל הרגע המעניין ביותר בערב התרחש דווקא בקרב שלא תוכנן מראש.

במהלך ההתארגנות לבאטל הבא, בעוד המארגנים עובדים על תיקון תקלה טכנית, עלו לבמה כנהוג כמה ראפרים שהחזיקו את הקהל. ראפר לעולם לא מוותר על הזדמנות לעמוד מול קהל. אחד מאותם הראפרים היה חבר ותיק בקהילת ההיפ הופ הישראלית, ראפר מוכר ליודעי חן בשם ג'רמאיה שבחר לבצע באותו היום בית שמכיל שורה מתריסה למדי, בייחוד לנשים: "איזה פאקינג ילדה בת 18 מתחילה לגנוח/ מתפשטת לי במיטה תוך שנייה ואז אומרת שבאתי לקחת בכוח/ היא לא באה להזדיין, היא באה לזיין לי ת'מוח".

יסמין לסלרוט ("ג'אז"), ראפרית בת 20 שהייתה בקהל, לא יכלה לעבור על זה בשקט. "כששמעתי את זה חטפתי חום", היא מספרת על העלבון. "זרקתי את הדברים שלי לצד ועליתי על הבמה. אם זה היה סתם לעשות בית משלי אז לא הייתי מתפרצת לבמה, אבל ברגע שאני רואה דבר כזה זו מלחמה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כי ראיתי את כל הבחורות שלא עושות את זה. כשיש משהו שחשוב שייאמר – זה מוצדק".

לסלרוט החלה לצעוק מהקהל, ובמהרה עלתה לתפוס את מקומה על הבמה ולעמוד מול ג'רמאיה כשווה. תוך כדי אלתור ראפ היא כינתה אותו מיזוגן ותקפה אותו על האמירה הפרובוקטיבית בהתלהבות סוחפת ובחרוזים מאולתרים.

"אתה עומד פה, גבר אחד על הבמה מול 60 גברים, ומשפיל בחורה בת 18 שהייתה לך איתה סיטואציה לא נעימה בסקס, גם מול בנות שכולן בגיל 18 עברו סיטואציה לא נעימה כזו, ואתה מתעלם מהן לחלוטין", היא מתארת מה עבר לה בראש כשהחליטה לעלות מול ראפר וּותיק שגדול ממנה בעשור. "אני חושבת שכל בן אדם חייב לקחת אחריות על מה שיוצא לו מהפה. ברגע שהוא אומר את זה, אז אידיוט אחר שומע ומרגיש שזה נורמלי. ראפ הוא כלי לביטוי עצמי, זה מה שיש לך לבטא? כאילו, מה אתם עושים? כמה שנים אתם יכולים לא להתבייש בעצמכם?".

הקהל השתגע מזה, נדהמו מהעובדה שבחרת לעלות באותו הרגע לבמה.

"באופן כללי יש תחושה של פליאה כשבחורה עולה על במה ואומרת דברים בצורה לא מתנצלת, אבל התגובות היו מדהימות. הברמנית הזמינה אותי לצ'ייסר אחר כך. כל הבנות שהיו שם באו אליי ואמרו לי תודה, כי אני יודעת שבאותו הרגע כולן הרגישו מה שאני הרגשתי – שזה בן אדם שמדבר מבלי לחשוב. בלי כבוד. איפה הכבוד שלכם אם אתם כאלה גנגסטרים בזמן שאתם שותקים על הטרדות מיניות? בזמן שאתם משפילים נשים ומפחדים מהן?".

זה לא גימיק

יחסית למוזיקה שחרתה על דגלה פלורליזם וקבלה מוחלטת, ללא אפליה על בסיס דת, גזע או צבע, נדמה שהראפרים שכחו להפסיק להפלות על בסיס מין, וזהו בעצם הקונפליקט הגדול ביותר של הז'אנר. הפטריארכיה כל כך מבוססת בהיפ הופ, עד שאנחנו כמעט לא שמים לב שבגל ההצלחה הנוכחי של ההיפ הופ בישראל – בין נצ'י נצ', טונה וקפה שחור חזק – אין נוכחות נשית.

"להיות ראפרית אישה זה אוטומטית להיות עוף מוזר", מספרת מיכל טרבס, ראפרית בת 18 וחצי מכפר סבא שהוציאה לפני כחודשיים אלבום בכורה יחד עם חברתה שיר רביבי במסגרת הצמד שלהן, אימפקט, בהפקת עידו מימון. "הייתה איזו תפיסה מיושנת שראפ הוא ז'אנר של בנים, אבל זה לא ככה. לאט לאט נשים מתחילות להבין שגם להן מותר להיכנס לעולם הזה, ובזמן האחרון יש יותר ראפריות בארץ. לפעמים נראה שלהיות ראפרית זה גימיק, אבל זה לא. הרבה מתלהבים מזה כי זה מעניין לשמוע משהו שונה, זווית הסתכלות שונה. אם ראפרית וראפר ידברו על אותו הדבר זה יישמע שונה, אבל הרמה של הראפריות לא נופלת מזו של אף ראפר".

קיבלת יחס שונה מראפרים בתור בחורה שעושה ראפ?

"הדבר היחיד שהרגשתי בו שוני זה שכראפרית באמת בוחנים כל דבר שאני אומרת, קצת מופתעים מזה שבנות יודעות לכתוב".

זה בעיקר מראה על ציפיות נמוכות, זה לא קצת מבאס?

"כן, אבל זה גם הכי מדליק בעולם. הכי טוב לבוא ולהפוך את היוצרות על מה שחושבים. אנחנו שומעים ייצוגים לכל העדות והגילים בהיפ הופ, והגיע הזמן שיהיה פה יחס שווה בין גברים לנשים. זה עוד צבע בקשת של ההיפ הופ וזה יכול להיות מהמם. אבל יש תהליכים שלוקחים זמן. כמה זמן לקח עד שהיה לארצות הברית נשיא שחור? מי האמין שנשים יוכלו להצביע? אז מי מאמין שנשים יעשו ראפ? זה ישתנה בקרוב".

התהליך שטרבס מדברת עליו – צמיחתן של עוד ועוד ראפריות בייחוד צעירות עד גיל 20 וקצת – התקדם במידה רבה בזכות הפלורליזם האינטרנטי. האינטרנט באמת לא מפלה, מה שטוב יגיע לאנשים. טרבס ראתה זאת כאשר פרסמה וידיאו קצרצר בקבוצת הפייסבוק "Underground Israel LIVE" שבו ביצעה קטע בן כדקה שהפך לוויראלי. למעשה יש בקבוצה (שמיועדת להעלאת קטעי ראפ בצורה חובבנית לחלוטין) שיעור מרשים של נשים, שאולי לא מרגישות בנוח לבוא להופעות ולתפוס מיקרופון מול קהל, אבל מול מסך המחשב מצליחות למצוא את הקול שלהן בראפ.

אמ.סי שירי (שירי פריאנט) נאלצה להיאבק על המקום שלה אף יותר. שירי הייתה אחת הנשים הראשונות בישראל שעשו היפ הופ, והראשונה שהוציאה אלבום סולו – "נסיכת המיקרופון" שיצא בשנת 2005. "זה היה קשה מאוד, כי היפ הופ נחשב משהו מאוד גברי, אז כשאישה עושה את זה קצת סיפור. כשגדלתי שמעתי ראפריות כל הזמן, סולט אנד פפר וקווין לטיפה, וזה היה נראה לי טבעי, לא חשבתי שזה משהו ייחודי. רק כשהתחלתי הבנתי שאני אחת היחידות שעושות את זה. היו תמיד אנשים שאהבו את הקטע הזה וכאלו שהתנגדו. אז זה גם היה המון על אגו, כי זה באמת ז'אנר מאוד גברי, אבל בכל מוזיקה צריכה להיות נוכחות נשית".

כיום שירי עובדת ככתבת וצלמת בעיתון בגליל, ולאחרונה אף דגדג לה שוב החשק למוזיקה , כך שהיא עובדת על חומר חדש לאלבום. האלבום הראשון, שיצא כששירי הייתה בת 24, לא התבייש באמירה הנשית הברורה שלו. שיר הפתיחה של האלבום הכריז בגאון: "זה קשה להיות בת בעולם ההיפ הופ" ובהמשכו היה אפשר למצוא התייחסות לאלימות כנגד נשים, למערכת משפט שוביניסטית ולעקיצות על תעשיית מוזיקה שמרדדת אמניות לדוגמניות.

"אני מאוד בעניין של העצמה נשית וכותבת לפי מה שאני הייתי רוצה לשמוע. צריך שתהיה דוגמה לבחורות שהיא לא מידה אפס. אני זוכרת שכשהייתי הולכת לראיונות היה לי תמיד וויכוח עם המאפרות והמלבישות שאמרו 'את צריכה להיות ככה, להיראות ככה'. התנגדתי לזה, אני רוצה להיות מי שאני".

לא סותמות את הפה

האלבום של שירי לא זכה להצלחה, וכך גם אלבומים של נשים צעירות רבות שניסו לפתח פה קריירה כראפרית – שורטי, נועה פראן, זאתי (רומי אבולעפיה, טלי קליין ואפרת אביב), שירי לדלסקי ועוד. ההיסטוריה מלאה בראפריות שלא פרצו, ולפיכך לראפריות אין מודל לחיקוי משמעותי, כפי שמתארת סימה נון (סימה ברמי) סולנית להקת הפאנק רוק Not on tour (ולהקת הסלאדג' Moom), שלאחרונה החלה לעבוד על חומרים כראפרית ובמקביל גונבת את ההצגה במחזמר הראפ "תיכון מגשימים" מבית ויקטור ג'קסון ("העיר הזאת").

"חסר פה קול נשי. כשחיפשתי רפרנס הרגשתי כמה זה חסר", אומרת ברמי. "וזה חסר כי יש הבדל, כי צריך לשמוע קול שהוא גם נשי. אין פה עדיין את התפריט המגוון הזה, וככל שהוא מתרחב נהיה פה מעניין יותר. גם אצל ראפרים בנים, כשלכל אחד יש סטייל אחר זה רק מוסיף".

ברמי חברה לשקל, המפיק המוזיקלי של נצ'י נצ', ואיתו יצרה את השיר "חיה בסרט" שהפך בן רגע לאחד השירים הפופולרים בהופעות. "בהשקת האלבום פתאום כל הבנות בקהל באו קדימה ושרו את כל המילים של השיר, וזה היה זמן קצר אחרי שהוא יצא", מספרת ברמי בהתרגשות. "הן פשוט ישבו וחפרו את השיר הזה. כמו שאני מחפשת את זה אצל המוזיקאיות שאני שומעת, גם הן מחפשות את זה. אני עצמי גדלתי על הרבה קולות גבריים, אבל בן אדם מחפש תמיד גם את הקול שיותר קרוב אליו. כשמישהי שומעת שיר שפונה בלשון נקבה, היא אוטומטית מתחברת יותר לשיר ואז יש לה מקום – לא רק על הבמה, גם בקהל. אנחנו חברה מאוד פטריאכלית, אז נשים וילדות מחפשות את הקול הזה. הקול הנשי. זה לא חייב לדבר על מחאה או פמיניזם, אלא גם מישהי כמוני וכמוך שמדברת על החיים שלה. נורא משמח אותי לתת את הדבר הזה, גם לעצמי".

בסצנת הפאנק שממנה את באה קל יותר לנשים להישמע?

"בשני הז'אנרים יש יותר בנים. עם השנים המצב משתפר, והיום נראה שיש יותר ויותר בנות שפותחות את פיהן ועולות על במה".

"אני חושבת שהמון ראפרים מתחילים ממקום של 'אני רוצה להיות ראפר כי זה נראה לי מגניב', אבל אצל רוב הראפריות שאני מכירה זה בא מתוך צורך לביטוי", מסכמת לסלרוט. "אתה רואה בדרך כלל בנות שבאיזה מקום בחיים שלהן סתמו להן את הפה, ומתוך זה הן למדו לא לסתום את הפה. פגשתי המון סיטואציות בחיים שלי שלא נתנו לי לעשות מה שאני רוצה, לא רק בהיפ הופ, גם בתור ילדה. אתה רואה את זה המון – יושבים עשרה גברים עם בחורה, כולם מדברים והבחורה שותקת".

את חושבת שראפ יכול לשנות את זה?

"אני יודעת שראפ יכול לשנות את זה. הייתי פעם בבאטל שבו עמדתי מול סגול 59. הוא התחיל לרדת עליי והתחלנו לריב, והכל בראפ. דווקא ההבנה שהוא התייחס אליי כשווה, בדיוק כמו שהיה מתייחס לגבר, נתנה לי את התחושה שיש לי מקום. יש משהו נשי שהוא אחר ובעיקר לא דובר. אנשים אומרים שגברים לא יודעים מה נשים רוצות – כי הן לא אומרות את זה, כי אין להן מקום להגיד את זה. ראפ זו הדרך הכי טובה לקבל מקום כזה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 75899b2ce590b