למי קראת אנקדוטה? יוני רועה עונה לחן אלמליח

חן אלמליח, שלום לך. צר לי מאוד היה לקרוא את גיבוב השטויות שלך, ועוד יותר את הטענות שלך כלפי השיר שלי, "איזו מדינה" – שיר המחאה הכי בועט, ישיר ואמיתי שנכתב כאן מקום המדינה. הוא נוצר בשנת 1984 מתוך צורך אמיתי ומתוך מפגש עם אנשים מיואשים, עת נפילת הבורסה והאינפלציה המשוגעת שהייתה כאן בארץ. אנשים התמוטטו כלכלית והמדינה הייתה אז במצב קטסטרופלי מכל הבחינות.

>> לטור המלא של חן אלמליח

שורות כמו: "איפה השוויון? איפה החזון? איפה המוסר? איזה ביזיון!" – זו לא מחאה? "בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים" – זו לא מחאה? "אין כבר עבודה, הקופה ריקה" – זו לא מחאה?

אלה שורות בידוריות לדעתך? לא, אלה שורות שביטאו את הכאב העצום של החברה החלשה בישראל אז, ואני בסך הכול ציינתי אותן. אל תנסי לצבוע את האמת בכל מיני מטאפורות שלדעתך הן ראויות. זה לא יעזור לך. הם לא מדברים במטאפורות ולא בשפת משוררים. האמת תמיד מנצחת, וזה היופי של התרבות המזרחית שלנו. האותנטיות, הפשטות, שיכולה להיות גם החוכמה. לזה את קוראת אנקדוטה?

את מחזירה באופן בכייני את התרבות המזרחית 40 שנה אחורה, לתקופת הקיפוח האמיתי שהיה ולשמחתי מזמן נגמר. הפלורליזם בארץ בשיאו היום, ואין יפה מהצבר הישראלי. 30 חברי ועדה מקצועית לא מספיקים? כולם טעו ורק את צודקת? אל תעשי הון תרבותי ופוליטי על חשבון המוסיקה שאנחנו כל כך אוהבים.

הדוגמאות לשירים שציינת הן טובות וראויות לדעתך בלבד. להגדיר את "איזו מדינה" כאנקדוטה בידורית זו חוצפה מצדך. "לשכת עבודה", "סעידה", "בתוך נייר עיתון" – זה לא ממש שייקספיר. את מנסה להיראות ולהישמע כאליטיסטית, אבל את לא. את מנסה להישמע כמי שמכוונת למקום גבוה, אבל את לא. מי את שתקבעי סטנדרטים של יצירתיות, פופולאריות והשפעה? יש בכלל מישהו שיכול לקבוע? טעם זה דבר אישי ולכן בחרו ועדה כזאת גדולה שתשקף את טעמו של הקהל. להפריד ולמשול ולהיות עלה תאנה זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו, ולכן את שם.

"אנחנו תקועים במקום", כתבת. מי זה "אנחנו"? אני לא מרגיש תקוע. אני מרגיש שהמוזיקה הישראלית בכלל, והים תיכונית בפרט, נמצאת במקום הכי טוב אי פעם.

"הבונים אותם בונים", כתבת. להזכירך, מונופול רשות השידור כבר כמעט לא רלוונטי מאז שנות התשעים, עת קם הערוץ השני וקמו התחנות האזוריות, והיום עם הרשתות החברתיות רק הקהל קובע. אז איזה בונים בדיוק? אתוס שמתוס. די, נמאס כבר לשמוע את שרידי הפילוג החברתי בארץ.

שירי מחאה (ושירים בכלל) נכתבים מתוך צורך. כל אחד כותב בסגנון שלו ומתוך השקפת עולמו והפרספקטיבה שלו בלבד. אין לנו שום זכות לבקר או לפסול אחרים. ישבת בוועדה הזאת והיית חברה בה, אז תלמדי לקבל גם את הבחירה שלה ואת החלטותיה, ולא להתבכיין תחת קורת הקיפוח. זה נורא בעיניי.

"פופולאריות" כתבת? ממש הצחקת אותי. כבר 30 שנה ש"איזו מדינה" נעשה יותר ויותר פופולארי ואקטואלי לצערי מיום ליום. יאיר לפיד, שאני מקווה שהוא נחשב בעינייך (הוא אשכנזי), הקריא לפני כשנתיים את מילות השיר מעל בימת הכנסת ושאל אם משהו השתנה מאז נכתב השיר. זה שיר שלא עומד בקריטריון? אנקדוטה? איזה מנדט יש לך בכלל לבקר אחרים? מהו קילומטראז' העשייה שלך עד היום בתרבות הישראלית? איזה יצירת מופת משויכת לך? בכיינות זה דבר נורא ומזוהה בעיקר עם לוזרים. דרך אגב, לכי לבדוק גם את קטגוריית שירי הזיכרון, כי גם שם מופיע שיר שלי: "פרי גנך". מסקרן אותי לדעת אם בעינייך הוא עומד בקריטריון.