טיים אאוט timeout

אמש התקיימה הופעה כמעט מיסטית, אבל רובכם אפילו לא שקל להגיע

| מאת: נופר וחש

ההופעות הנדיבות של סטיבן ווילסון עומדות בניגוד מוחלט להיעדר ההייפ שהן מייצרות. האנרגיות והשליטה בכלים לא מתרופפים בשלוש השעות המהפנטות על הבמה, אבל גם החיבור לישראל לא עשה את הרעש המסורתי. יכול להיות שמדובר בהצלחה מסוג אחר?

סטיבן ווילסון אמש בהבימה (צילום: אורית פניני)

שלוש דקות לפני שהתחילה ההופעה של סטיבן ווילסון אמש (שבת), נעצרו לפני השורה הראשונה זוג עובדי הבימה חמושים במברגה. הם הקימו את האיש הקירח שישב על כסא עץ צנום והרכיבו במקומו שלישיית כסאות מרופדים. האולם הוחשך עוד לפני שהם סיימו, ומופע האבסורד הזה היה ניגוד מושלם להופעה המוקפדת שעמדה להתרחש על הבמה.

עוד בחוץ היה אפשר לאפיין את הקהל בקלות: רובו המוחלט הורכב מגברים, מחצית מהם עברו את גיל 50 והחצי השני בשנות ה־30 לחייו. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתור לשירותים, שאי אפשר היה שלא לשמוח לאיד אל מולו – טור ארוך של גברים השתרך הרחק מחוץ לתאים, בעוד שהתור לשירותי הנשים היה דליל ומחויך. צדק.

לא הייפ ולא נעליים. ווילסון אמש (צילום: אורית פניני)

עוד כתבות מעניינות: 
25 שנה לאלבום שגרם למבקרי המוזיקה להתפתל
למה כוכבי הפופ נוהרים אל הבמות הסליזיות של וגאס?
ג'יימס בלייק התבגר, התאהב ומצא את מקומו מחדש

הגוון הדמוגרפי הזה השתקף גם על הבמה – ווילסון עצמו בן 51 והנגנים שלו מבוגרים ממנו. באמצע ההופעה הוא עצר ושאל כמה מהנוכחים באולם הם מתחת לגיל 25. להפתעתו אלה עשו הרבה רעש; באותו מופע ברויאל אלברט הול שבלונדון, לדוגמא, הקהל היה כמעט כולו מבוגרים לבני שיער מקליש. "הרשו לי להציג בפניכם דבר קטן שנקרא גיטרה חשמלית", אמר והחווה בראשו אל הפנדר טלקסטר 1963 המונפת שלו. מתי בפעם האחרונה יצא שיר עם סולו גיטרה? תהה ועמד על היכחדותו של הכלי הזה מעולם המוזיקה המיינסטרימי. "קורה לכם שאתם צופים בקליפ, רואים את הגיטריסט מנגן אבל לא ממש שומעים אותו?".

זה העניין עם ווילסון: יש המון אנשים שעושים מוזיקה, אבל נדירים האנשים שעושים זאת ברצינות כמוהו. הוא חי מוזיקה, נושם אותה, עובד בשבילה. הוא יוצר ומופיע בלי הפסקה (הטור הנוכחי מתקיים לכבוד האלבום האחרון, "To the Bone") והוא מוכשר כשד – ווילסון נחשב לעילוי נדיר בהפקה ועיבוד מוזיקליים (המופע הנוכחי דרש תנאי סאונד גבוהים ביותר). אין ספק שהוא שולט בכל מה שקורה על הבמה, בדייקנות דתית וברגליים יחפות. גם חברי ההרכב שאיתם הוא מופיע שולטים בכלים שלהם מתוך חיבור רוחני־שורשי אליהם, והתוצאה מהפנטת. הם לא משתוללים, לא קופצים, לא מסיחים את הדעת עם כוריאוגרפיות רוקיסטיות (אולי להוציא את הבסיסט ניק בגס, אבל זה בקטנה) – אך אי אפשר להתיק מהם את העיניים. ווילסון החליף גיטרה בערך כל שני שירים (הפסקתי לספור אחרי מספר תשע), קפץ לפסנתר, בגס אחריו, והקלידן אדם הולצמן יכול להחזיק את הבמה לבד אם ווילסון יצטרך הפסקה של עשרים דקות. ווילסון עצמו מאד מובחן מהם: תנועות הידיים המזוהות עמו הן משהו בין כישוף הארי פוטרי לבלרינה ומנצח תזמורת, בעזרתן הוא שולט בצלילים ובקהל – שרידים טהורים של ילד מוזר ששכח לרכוש לעצמו את המניירות הנכונות בבגרותו.


ווילסון ונינט מתחממים עם "Routine" ברויאל אלברט הול. הפעם הם ויתרו על השיר

ווילסון לא מתקמצן על הקהל שלו: המופע נמשך שלוש שעות (עם הפסקה של 20 דקות באמצע), מלווה באנימציות מושקעות וכל פרט קטן – מהתאורה ועד ולסנכרון עם הווידאו ארט שמוקרן על מסך כפול – מוקפד עד לקצה. ואם כל זה לא מספיק, ווילסון מת על ישראל. החיבור שלו לארץ בא לידי ביטוי בין היתר בפרויקט המשותף עם אביב גפן, בלאקפילד, בשילוב הנהדר של נינט כמעט בכל הופעה שלו, בבת הזוג הישראלית ובעובדה שפעם הוא גר בתל אביב, אי שם ב-2006.

אז איך זה שהמופעים שלו בארץ לא מייצרים הייפ משוגע? ייתכן והוא הוביל לתשובה בעצמו. לפני שניגן את "Permanating", שיר "שיצא כמה שנים אחרי שהפסיקו להשמיע דיסקו ברדיו", הוא הודה שהמוזיקה שלו מדכאת וכי זאת תהיה ההזמנות היחידה בערב לחייך קצת. אבל הוא טועה: הקהל היה מחוייך כל הערב, כי הוא הבין שהוא נמצא בנוכחות משהו גדול באמת. המוזיקה של ווילסון מורכבת, הרבה יותר משהייתה בימי פורקיופיין טרי, ולכן לא תשמעו אותה ברדיו בדרך לעבודה. זאת לא מוזיקה שקל לעכל מיד – ווילסון דואג לפדבק את הקהל על זה בדרכים חמקמקות – ובעידן שכולו התרפקות נוסטלגית ופופ ששוב מגניב לאהוב, ווילסון נדחק לנישה. נישה מפוארת, לא קטנה, אבל נישה.

סטיבן ווילסון אמש בהבימה. וואלה, יפה התספורת (צילום: אורית פניני)

באחד הראיונות שנתן השנה נשאל ווילסון כיצד הוא תופש את מושג ההצלחה. זה מה שהוא ענה: "במובנים רבים אני לא מרגיש מצליח. עבור הרבה אנשים, מוזיקאים מצליחים מנגנים באיצטדיונים, מופיעים בטלוויזיה ונמצאים במדיה כל הזמן. אבל אני בלתי נראה בתרבות הפופולרית. לא תשמעו אותי ברדיו ולא תראו אותי בטלוויזיה ולא תקראו עלי הרבה בעיתונים. עבור הרבה אנשים אני עדיין מישהו שהם לא שמעו עליו. מנגד, ישנה משמעות אחרת להצלחה – אני לא מתפשר, אני עושה בדיוק מה שאני רוצה, לא אכפת לי מה המעריצים שלי רוצים, לא אכפת לי מה המנהל שלי רוצה, לא אכפת לי מה הלייבל שלי רוצה, אני נותן להם מה שאני רוצה ובאורח פלא אנשים רוצים לקנות את זה, הם עדיין באים להופעות. במובן הזה אני מצליח, ואני חייב להיות שמח בזה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0