למה לעזאזל כוכבי הפופ נוהרים אל הבמות הסליזיות של וגאס?

יותר ויותר אמנים בשיא הקריירה שלהם חותמים על חוזה רזידנסי בווגאס, בהם דרייק, קארדי בי וליידי גאגא. איך הפכו הבמות המוגזמות מביתם של גמורי הקריירה להייפ היסטרי?

קארדי בי בלאס וגאס, בחודש שעבר (צילום: איתן מילר/Getty Images)
קארדי בי בלאס וגאס, בחודש שעבר (צילום: איתן מילר/Getty Images)
30 בינואר 2019

ליברצ'ה היה הראשון שהמציא את הרזידנסי בווגאס: הופיע שם לילה אחר לילה ובידר את ההמונים המהמרים תמורת המון כסף. הפסנתרן הכוכב ומלך הטעם הרע והחליפות הנוצצות קשר את גורלו בווגאס לנצח, והוא זה שטבע את הביטוי האירוני "לבכות כל הדרך לבנק" (הווריאציה המוכרת בישראל, "לצחוק כל הדרך לבנק", היא שיבוש). המשפט הזה סיכם את המהות של הקריירה שלו: אתם עושים ממני צחוק – אני עושה מכם כסף.

עצם הרעיון של הרזידנסי בווגאס, כלומר, לעלות על בימת אולם המופעים של אותו קזינו לילה אחר לילה, נשמע בעיקר לא כיף. הכי רחוק מאמנות והכי קרוב לבידור, ועוד מול תיירים גמורים שבדיוק סיימו לרושש את עצמם מול מכונת הימורים כזו ותכף ימשיכו לשרוף כסף מול שולחן אחר. עיקרון ידוע של אדריכלות הקזינו הוא שבונים אותם בלי חלונות, בשביל למנוע מהמהמרים להבין בדיוק כמה זמן חלף. המשקאות, הבופה וגם המופעים אמורים כולם לעשות את אותו דבר בדיוק – להאביס את הלקוחות, כדי שלא ירגישו שום מחסור וימשיכו להמר ולהפסיד. אז מה לעזאזל עושים אמנים בשיא הקריירה שלהם, כמו דרייק וקארדי בי, כשהם חותמים על רזידנסי בווגאס?

עוד כתבות מעניינות:
ג'יימס בלייק התבגר, התאהב ומצא את מקומו מחדש
הדי.ג'יי שאחראי ללהיט הכי גדול של שנות האלפיים ישתתף באירוויזיון
ליזו עוד תפרוץ את שערי הברזל של המיינסטרים בביקיני מידה XXL

פעם חוזים כאלה היו נחלתם של מוזיקאים שהשיא נמצא מאחוריהם – אלביס הופיע שם שבע שנים רצופות בשנות ה-70, בדמדומי הקריירה שלו. טום ג'ונס (בטרם החצי-קאמבק המוזר שלו), בארי מנילו ורוד סטיוארט שחקו שם את הלהיטים שלהם עד דק. הם שרו, זיגפריד ורוי ודיוויד קופרפילד עשו קסמים – ולא היה ביניהם שום הבדל מהותי. זה היה בידור שיועד לפלח אוכלוסיה מאוד ספציפי – מבוגר, שמרן, שיכור, עם קצת כסף לבזבז (אבל לא מהמעמד הגבוה) ומספיק טעם רע בשביל לבזבז אותו בווגאס.

ואז הגיעה בריטני

מי שהתחילה את השינוי באופי הרזידנסי של וגאס הייתה סלין דיון, ב-2003. דיון, שבדיוק הייתה בפסק זמן מהקריירה שלה, העלתה שם מופע חסר תקדים מבחינת עלויות ההפקה וההשקעה, תיאטרלי ומוגזם – מה שהלם מאוד את הסגנון הפומפוזי שלה. היא רצה עם המופע הזה במשך 717 הופעות שנדחסו לשלוש וחצי שנים, כמו משרה מלאה. אפשר להגיד שמבחינת סגנון ודור היא קרובה יותר לליברצ'ה או לפחות לטום ג'ונס מאשר לאמנים שבאו אחריה, אבל אי אפשר להגיד שהרזידנסי הזה היה סימן של קריירה בפרפורי גסיסה. במהלך הרזידנסי השני, הרגוע יותר מבחינת לוחות זמנים, שאותו התחילה ב-2011, היא הספיקה אפילו להקליט אלבומים שהפכו ללהיט ענק (לפחות במדינות דוברות צרפתית, שם היא ממקדת את מאמציה רוב הזמן).

ואז ב-2013 בריטני ספירס הגיעה לווגאס והסכר נפרץ: ליידי גאגא, ג'ניפר לופז, כולן רצו קצת מהאקשן. אפילו גאנז אנד רוזס נהנו מרדזידנסי קצר ואירוסמית' צפויים לעלות אחד בהמשך השנה, ואליהם הצטרפו לאחרונה גם כריסטינה אגילרה וכאמור קארדי בי ודרייק. אמנם כולם אמנים ותיקים במידה כזו או אחרת (אפילו גאגא בעניינים כבר למעלה מעשור), אבל כולם מייצגים גישה הרבה יותר מודרנית מטום ג'ונס.

אז מה השתנה? קודם כל, הקהל של וגאס: את בני ה-40 של היום כבר אי אפשר ממש לבדר עם רוד סטיוארט. עם בריטני ספירס דווקא כן. מעבר לזה, כל האמנים האלו הם אמנים עם גישה תיאטראלית ומוגזמת לפרפורמנס שלהם, ומבחינת עלויות הפקה, הופעה באותו אולם, עם תפאורה ופירוטכניקה שאפשר פשוט לבנות, מבלי לפרק, להסיע ולהטיס ממקום למקום, מאפשרת רמה חדשה של גמישות.

אבל בסופו של דבר, הגורם המכריע ביותר – זה שתפס גם את דרייק וקארדי בי (שהרזידנסי שלהם הוא במועדוני לילה ולא בקזינואים, חשוב לציין) – הוא הכסף. זה נשמע כמעט טריוויאלי, אבל לא כשחושבים על כך שהדרכים עבור אמן להתפרנס הולכות ומצטמצמות. עבור אמן כמו דרייק, שממלא אצטדיונים בלי למצמץ אבל הקהל שלו שומע מוזיקה באופן כמעט מוחלט בספוטיפיי וביוטיוב, משמעות הדבר היא שבשביל למצות את פוטנציאל הרווחים שלו, הוא צריך להיות בדרכים חלק גדול מהשנה. זה מתיש, זה מטלטל וזה גם לא כל כך טוב למי שרוצה לעבוד באופן רציני באולפן. הרזידנסי בווגאס מאפשר להם לרגע להפסיק להיות מוחמד ולהתחיל להיות ההר. עכשיו נשאר רק לדמיין את דרייק עם כרס, בטוקסידו נוצץ, עולה שיכור על במה של קזינו ומתחיל לנבוח כמו טוני קליפטון, דמותו המוגזמת של אנדי קאופמן: "Vo-la-re! או-הו!".