מכירים את שירי הדאנס-פופ האלה שמדברים על לרקוד, לחגוג, לשתות, להרים כוסות באוויר, להיות צעירים ופרועים? כאלה שהמילה "tonight" ככל הנראה חוזרת בהם כמה וכמה פעמים? אם קפץ לכם לראש שיר שיצא בין השנים 2010-2007 – יש לכך סיבה: כלכלה.

>> פסטיבל הבלוק: כל כך הרבה די.ג'ייאים מחו"ל לא ראינו כל 2024

המשבר הכלכלי העולמי של 2007–2009, שנגרם מהתפוצצות בועת הנדל"ן בארה"ב, כונה "המיתון הגדול" והשפיע על כל תחומי החיים -. ובהם גם המוזיקה. שירים כמו Just Dance של ליידי גאגא, Tik Tok של קאשה ו-I Gotta Feeling של בלאק אייד פיז – ולמעשה כמעט כל שיר שעסק בלברוח מהמציאות ולחגוג (טונייט, כמובן!) – הפכו ללהיטי ענק בזה אחר זה וחרכו את המועדונים. צעירי דור המילניום, שנפגעו ישירות מהמשבר, מצאו נחמה במוזיקה האסקפיסטית. קאשה, למשל, שרה על כך שהיא מצחצחת שיניים עם בקבוק ג'ק דניאלס, ובכך העניקה אישור סמלי למאזיניה לצאת, לבלות ולשתות – גם כשהם מתקשים לשלם את החשבונות שלהם.

במהלך העשור שלאחר מכן הפופ הפך למורכב ומגוון יותר, בעוד שהדאנס-פופ נסוג לאחור לטובת סאונד שמושפע יותר מהיפ-הופ ו-R&B. הפופ של סוף שנות ה-2000 ותחילת העשור הבא כונה "Recession Pop" ("פופ מיתון") והפך עם הזמן למושא ללעג וזלזול, במיוחד בקרב דור הטיקטוק שגדל על מוזיקת מיינסטרים עם ליריקה משמעותית יותר.

התפנית חלה כאשר במהלך 2024 צבר המונח "Recession Pop" יותר אזכורים ברשתות מאי פעם, והטון הלועג התחלף בטון נוסטלגי הצמא שוב לאסקפיזם. השילוב של כלכלה בלתי יציבה, מגפת הקורונה ומציאות פוליטית מורכבת יצר תחושת חוסר ודאות שמזכירה את תקופת המיתון הגדול. בדיוק כמו באותם ימים רחוקים לפני כמעט 20 שנה, צעירים מוצאים עכשיו נחמה בפופ קליל ומרקיד שמציע בריחה זמנית מהמציאות.

מספר האזכורים של המונח "Recession Pop" באינטרנט על ציר הזמן

בשנה שעברה יצא Brat, אלבומה של צ'רלי XCX, שסימן את שובו של פופ המיתון למצעדים ולמיינסטרים. בעוד שכוכבות פופ אחרות התאמצו להיתפס כעמוקות ומהפכניות, צ'רלי בחרה דווקא לשיר על סמים ומסיבות, כשהיא עטופה באוטו-טיון כבד וביטים מסונתזים – ממש כמו שעשו כוכבות הפופ 15 שנה לפניה. האלבום הוליד את טרנד ה-Brat Summer, שמבוסס למעשה על אותם עקרונות שהפכו לפופולריים בקרב דור המילניום בזמן המיתון הגדול – לחגוג את החיים ולהיות פחות אחראיים.

לפי כל הסימנים, 2025 מסתמנת כשנת הקאמבק של Recession Pop. בסילבסטר האחרון, במשדר הנצפה ביותר בארה"ב, Dick Clark's New Year's Rockin' Eve, הופיעה קאשה עם המנון המיתון שלה Tik Tok בן ה-15 שנה. במקביל, הסינגל החדש של ליידי גאגא, Abracadabra, הופך להצלחה מסחררת דווקא בגלל הדמיון שלו ללהיטי העבר שלה מתחילת העשור הקודם, כמו Bad Romance. רק בשבוע האחרון הודיעו הראפרית דב (Dev) ו-The Cataracs – ההרכב שאחראי על להיטים כמו Like a G6 ו-Bass Down Low – על קאמבק ראשון לאחר למעלה מעשור של שתיקה. בהצהרה המשותפת כתבו "It's 2010 in 2025" וסיפרו על כך שהחיבור הגיעה מדרישת קהל לאותה המוזיקה שהוציאו בתחילת דרכם.

ומה אצלנו? דומה, אבל שונה. הישראלים, אולי יותר מכל אוכלוסיה אחרת כרגע, זקוקים לאסקפיזם. בשנה הקרובה ייתכן שנראה גל של "פופ מלחמה" – מוזיקה שתעסוק בהכול חוץ מהמלחמה. רמזים לכך הופיעו כבר השנה, כאשר דווקא השירים הפופיים והקלילים ביותר זכו להצלחה הגדולה ביותר, על חשבון בלדות ושירים שמתייחסים ישירות למציאות הנוכחית.

החל מ"נאדי באדי" של שחר טבוך, "צ'יק צ'ק" של סטטיק, "תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, ועד ל"לא לפנות אליי" של נסרין, שמאכלס כעת את המקום הראשון בגלגלצ – נראה שגם הקהל הישראלי מחפש מוזיקה שתאפשר לו להתרחק, ולו לרגע, מהכבדות של היומיום. הקהל לא מחפש שירים שידברו על המציאות – אלא כאלה שיעזרו לו לשכוח אותה. ההיסטוריה מוכיחה שאסקפיזם בתרבות ואמנות בכלל ובמוזיקה בפרט אינם ניתוק מהמציאות, אלא דווקא תגובה ישירה ודרך הכרחית להתמודד איתה. כוכבי וכוכבות הפופ צריכים לקחת זאת בחשבון אם הם שואפים להצלחה מסחרית.

• ❤ תרבות
• פופ
• מוזיקה
• ליידי גאגא
• משבר כלכלי
• יוקר המחייה

זאת הייתה יכולה להיות דרמה אפית על מאבקי כוחות אדירים בתוך משפחה שהקימה אימפריית אופנה חובקת עולם, ואז איבדה אותה. זאת גם היתה יכולה להיות קומדיה קאמפית על אנשים שהכסף ניפח להם את האגו למימדים מזיקים. אבל "בית גוצ'י" של רידלי סקוט (פעם שניה השנה) הוא סרט לא מגובש, שלא החליט מה הוא באמת רוצה להיות. יש בו חבורה מרהיבה של שחקנים, שכל אחד מהם סוחב אותו לכיוון אחר, ובסך הכל הוא מהנה בהחלט. אבל נראה שבידיים של במאי אחר, מישהו כמו ג'ון ווטרס או אדם מקיי או אפילו מרטין סקורסזה, הייתה יכולה להיות פה יצירה קולעת יותר.

זה סיפור אמיתי במסורת הסיפורים המטורפים על העשירים והמפורסמים שסופרו ב"פוקס-קצ'ר" וב"כל הכסף שבעולם" (גם הוא בבימויו של סקוט): בשנות השבעים של המאה שעברה, שני האחים גוצ'י שאוחזים במניות החברה שהקים אביהם כבר זקנים (האח השלישי, שאינו מוזכר בסרט, כבר מת). אלדו התוסס מנהל את החברה מניו יורק, בעוד רודולפו הסנוב, שחקן קולנוע בעברו, די מחוץ לעניינים.

הסרט מתחיל דווקא מפטריציה רג'אני, בתו (המאומצת) של הבעלים של חברת משאיות שנוהגת לסובב ראשים ברחוב. פטריציה פוגשת במסיבה את מאוריציו, בנו של רודולפו, ועיניה מתרחבות כשהיא מבינה שהעלם גבה הקומה הוא חתיכת דג שמן. באותו רגע היא מתחילה לתכנן איך לדוג אותו, ודואגת לשוב ולפגוש אותו במקרה, כאילו. מבחינתו של מאוריציו זה לאב סטורי מהסרטים, והוא אף מוכן לוותר על ירושתו למענה (אביו מזהה שמדובר בגולד דיגרית ומתנגד לנישואים). אבל בשנים הבאות פטריציה דואגת להחזיר את מאוריציו לחיק המשפחה והמניות, ומעודדת אותו להשתלט על החברה. בינתיים, לפאולו, בנו של אלדו, יש אספירציות לפתח קו אופנה משלו. וזאת רק ההתחלה של מלודרמה משפחתית הכוללת מזימות השתלטות, הסתבכויות עם החוק ושאר אירועים שתוארו בכלי התקשורת בשנות השמונים והתשעים.

אף שהסרט נמשך יותר משעתיים וחצי, התסריט מלא חורים, ואחרי הצפייה נאלצתי לפנות לוויקיפדיה כדי להשלים פרטים, כמו מדוע המשטרה פושטת על ביתו של מאוריציו שבורח לשווייץ. בכלל, הדרמה חסרת מיקוד, והמהפך שעובר מאוריציו מצעיר נחמד שלא ממש מעוניין בביזנס המשפחתי לאיש עסקים קר ותאב בצע שדורך על האנשים סביבו, כולל אשתו (סטייל מייקל ב"הסנדק"), לגמרי לא ברור. זה מקשה מאוד על אדם דרייבר, שהולך לאיבוד בתפקיד ובמבטא האיטלקי שבא איתו. דרייבר מספק את ההופעה החלשה ביותר בסרט, והוא מזייף לעיתים קרובות, בעיקר בחלק השני.

שאר השחקנים, לעומת זאת, חוגגים. זה סרט על משפחות איטלקיות שיש בו רק שחקן איטלקי אחד ממש בצד (וינצ'נזו ריקוטה כאביה של פטריציה). הכוכבים הגדולים שהסרט מלא בהם מציעים גרסאות שונות של מבטאים איטלקים, מה שתורם לניחוח הקאמפי הקל. ליידי גאגא בתפקיד פטריציה היא האס בחפיסת הקלפים של הסרט. היא מעולה מרגע שהיא יוצאת ממכוניתה בסצנה הראשונה ועד סצנת המשפט בסיום. היא מגלמת בערמומיות של חתולת רחוב את הגולד דיגרית חסרת ההשכלה שנכנסה לגוב האריות המוזהב, והיא רוכשת את ליבנו גם כשהיא זוממת מזימות פחות סימפטיות.

בחציו השני של הסרט היא נוכחת הרבה פחות וחסרונה מורגש. באחת הסצנות היא חושפת את בורותה מול ציור האישה בזהב של קלימט שתלוי במעונו של רודולפו הסנוב כדימוי לעושרו המופלג (עלה זהב יחזור בהמשך באחת הסצנות הטובות בסרט), וזה מעורר תהייה לגבי רצינות התחקיר, כי ידוע שהציור המאוד מפורסם הזה נמצא באותה עת במוזיאון בווינה.

הג'וקר של הסרט הוא ג'ארד לטו בתפקיד הבן דוד השמן והקרח פאולו גוצ'י, שנחשב לאידיוט של המשפחה. מכוסה בשכבות איפור כבדות לטו מגיש הופעה קומית עם מבטא איטלקי מודגש מאוד, שמתאימה יותר לקומדיה פרועה של האחים מארקס מאשר לסרט שלוקח את עצמו ברצינות (ורוב הזמן "בית ג'וצ'י" בהחלט מנסה לעשות זאת). אבל לטו כל כך מבדר וגונב כל סצנה שהוא נמצא בה – הסרט כאילו עוצר כדי לתת לו במה לעשות מה שמתחשק לו – שלא אכפת שהוא מרסק כל יומרה לאותנטיות.

ג'רמי איירונס ואל פאצ'ינו טובים כהרגלם בתפקידי המלכים הזקנים והמאוד שונים זה מזה, וגם לסלמה האייק ולקאמי קוטן ("10 אחוז") יש תפקידים קטנים אך עסיסיים למדי. ג'ק יוסטון הוא היחידי ששומר על פני פוקר כדומניקו דה סולה, איש העסקים שנע בהדרגה מרקע התמונה לחזית.

הפסקול מוצף בלהיטי התקופה ובקטעי אופרות איטלקיות. רובם מעידים על חוסר מחשבה ומקוריות, ורק האריה של מלכת הלילה מתוך "חליל הקסם", שמושרת במהלך תצוגת האופנה של פאולו, תורמת לאירועים פאתוס קומי.בסופו של דבר זה סרט מבדר שבקלות יכול היה להיות מבדר יותר, וגם רציני יותר. הוא משובץ בלא מעט סצנות מוצלחות, ובהופעות מבדחות, אך הוא לא יותר מחיקוי של מוצר יוקרה.

★★★✯ 3.5 כוכבים
House of Gucci בימוי: רידלי סקוט. עם ליידי גאגא, אדם דרייבר, ג'ארד לטו, ג'רמי איירונס, אל פאצ'ינו. ארה"ב 2021, 157 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• ליידי גאגא
• הוליווד
• גוצ'י