"כל טיפוס כמו הצל גורם לבדיחה הקיומית שבתוך הלב שלי להתחדד"

אחרי שהפכה לאהובת סצנת האינדי ושיתפה פעולה עם עשרות מוזיקאים, הילה רוח החליטה לעשות את זה לבד. לרגל אלבום סולו בדרך וסדרת הופעות חדשה הושבנו אותה עם שלום גד לשיחה על הסכנה שבמוזיקה נעימה ועל הצורך ליצור כקונטרה לטילים

22 ביולי 2014

בפעם הראשונה שבה ראיתי ושמעתי את כלבי רוח, עם הסולנית הילה רוח, חשבתי לעצמי: הנה הלהקה הישראלית האולטימטיבית. העברית שלהם מצליחה להישמע חדשה וקלאסית באותו זמן, זה מרגיש כמו ניו יורק אבל זה בתל אביב ויש שם המון מחשבה, אבל כזאת של אנשים תמימים, שזה נדיר. הלהקה נראית כמו שנות האלפיים אבל הזמרת בכלל מזכירה לי את אדית פיאף (רק יפה הרבה יותר), וזה אנרגטי כמו Pאנק אבל סמיך כמו תיאטרון. בהופעות החיות שלהם היה ברור שיש פה קול חדש ומקורי, חזק מכל סצנה או אופנה. גם האלבום עצמו זכה לאין סוף שבחים, ובצדק.

מאוחר יותר זכיתי להופיע מעט עם רוח, אבל זו לא חוכמה גדולה כי בשנתיים האחרונות נראה שהיא מופיעה ומנגנת עם כל העולם. בין היתר עלתה רוח לבמה עם יהוא ירון (שגם הפיק את האלבום של כלבי רוח), האקסית (שיתוף פעולה בין דני הדר לחיה מילר), פאניק אנסמבל, אביב גדג', שגיא צורף, תמיר אלברט ועוד. זה תמיד נראה מפתיע, ובאותו זמן כמו הדבר הכי טבעי. פגשתי את רוח במרפסת התל אביבית שלי. יום שישי אחר הצהריים. בריזה מהים ורקטות באוויר.

הילה רוח ושלום גד. צילום: גוני ריסקין
הילה רוח ושלום גד. צילום: גוני ריסקין

איך את מסכמת את התקופה הזאת?

"עבודה רוחבית כאידיאל היא דבר יפה ומשונה. אני לא יודעת אם כיוונתי או לא כיוונתי לשם אבל בסך הכל אני לא מתלוננת. לפעמים יש דיבורים בסגנון: 'אמורים להתרכז בדבר אחד' או 'את לא מתפזרת?, אבל אז אני נזכרת שהכל ממש בסדר כל עוד אני כותבת שירים ושרה אותם. הכל גם לא בסדר כי אני אובססיבית ורגישה טילים ונוטה לסבול. אז אני מניחה שזה מתאזן. אבל שכח מזה, אי אפשר לכתוב 'רגישה טילים'. איזה שבועות עצובים. בא לי ליצור הרבה אלבומים. עם כל טיל בא לי יותר, וכל טיפוס כמו הצל גורם לבדיחה הקיומית שבתוך הלב שלי להתחדד יותר ויותר. ואני לא צינית. אני פשוט ממש מיואשת כשאני מסתכלת החוצה, אז אני חוזרת למסך של הקיובייס ומשהו נרגע בבטן".

את חושבת שמוזיקה יכולה או צריכה בכלל להשפיע על החברה מעבר לרמת ה"נעים"?

"אני מניחה שכל מה שאנושי יכול להזיז את כל מה שאנושי. משפיע וניזון הלוך ושוב, על כל הספקטרום בין נעים לנורא. מה שכן, הדברים שפחות משפיעים הם כאלה שאין בהם אבולוציה אמנותית אלא ניסיון להיות טרנדי, או ניסיון להתאים את עצמך למשהו. שם, אם כבר, אפשר להגיע לאזורים ה'מסוכנים בנעימותם', אבל לא מתחשק לי לדבר על המצב. המצב הוא שאני כנראה שמאלנית בת ימית חנונית ומזרחית עם מינוס בבנק ושכירות גבוהה ופרדוקסים בכל פינה ובוז גדול ודאגה גדולה ומלא צחוקים. אבל בטח כל אחד היה יכול לנחש".

אז עכשיו זה זמן לסולו?

"אני מרגישה כרגע יותר בנוח עם פרויקט סולו. אם זה היה תלוי בי, הייתי מקימה להקה כל יומיים. האמת היא שאני מקימה להקה כל יומיים, לפחות ברמה הוורבלית. יושבים לשתות ואז 'היי, חייבים לנגן יחד', ואני מתכוונת לכל מילה. אבל הפעם מאוד מתחשק לי סיבוב לא דמוקרטי. כשכולם מרוצים משהו לא כל כך טוב קורה ברמה האמנותית. חוץ מזה שבאיזשהו מובן, גם פרויקט הסולו שלי הוא להקה. יונתן לויטל וקוסטה קפלן, שניגנו באלבום, חברים מאוד טובים שלי. חברים של כל יום. ועידו אשד הצטרף כמתופף ואנחנו מבסוטים".

ממה הושפעת יותר, מלהקות או מאמני סולו? והאם זה בכלל משנה משהו בבחירות שלך?

"הושפעתי מכל מיני להקות ומכל מיני אמני סולו, ובכל פעם שאני מקיימת אחד מהדברים אני מוצאת יופי. ידעתי שאני חייבת פעם אחת לעשות משהו שהוא כולו אני ובסוף גם מצאתי את עצמי מפיקה את האלבום. זה כאב ראש מטורף, וזה גם די בלתי אפשרי כי מה שקרוי 'אני' זז ומשתנה הרבה פעמים ביממה. אבל זה להסתובב במקום חדש וזה מה שהגניב אותי בזה".

את מתחילה סדרת הופעות חדשה שתתקיים באופן קבוע בכל חודש בלבונטין 7. מה בתוכנית?

"זה ישתנה מהופעה להופעה, אבל אבצע שירים מהאלבום החדש, שירים של כלבי רוח וגם כאלה שעדיין לא מופיעים באף אלבום".

מה את מרגישה שהכי חסר היום במוזיקה הישראלית?

"עתיד. תחנות רדיו, טלוויזיה, תקווה, כסף, קהל, הוזלה משמעותית בשכר הדירה בתל אביב. הומור עצמי. כל השאר די אחלה. יש הרבה דברים שאני ממש אוהבת".

מה למשל?

"כיף פה למרות שמזעזע. יש פה חוסר שקט כל הזמן, תמיד יש על מי ועל מה לכעוס. חיים ללא מושא כזה נראים לי משונים. אני אוהבת את סצנת האינדי שקורים בה דברים מעולים, ואני אוהבת שירים בעברית, זה מרגש אותי".

אחרי מבט נוסף בטקסטים של רוח אני מנסה להבין את הנפש המיוסרת והנהנתנית של הפסיכית שיושבת מולי. להבין את הניגוד הזה בין גיבורה טרגית לבין אישה מצחיקה ומלאה במודעות עצמית, מהסוג הטוב. נדמה שאינסטינקטים בריאים (אם יש דבר כזה) הם הכוח החזק ביותר שלה וגם המסוכן ביותר. היא מזכירה מעט גיבורות נשיות מסרטים בשחור לבן או מאיזו אופרטה גרמנית.

אנחנו יוצאים להצטלם באמצע הרחוב החשוך והריק אחרי שכל החנויות נסגרו. ירח זוהר מעל השוק וצריך להיפרד, אז אני מראה לה את הדרך לוויסקי בר הקרוב בזמן שהיא מדברת על חשיבה אסוציאטיבית בכתיבת שירים.

הילה רוח. צילום: גוני ריסקין
הילה רוח. צילום: גוני ריסקין

עד כמה השירים שלך אישיים?

"אני כותבת את אותן האמירות שכולם כותבים כבר אלפי שנים, אבל זה עובר דרך הקול שלי, עם האישיות שלי. והאישיות, אני מקווה, מקבלת כל הזמן זוויות חדשות, נקודות מבט חדשות".

מה הכי השפיע עליך?

"אני מניחה שרוקנ'רול, פופ, אולדיז, פסיכדליה, ובכלל דברים שיש בהם כריזמה וסקס אפיל. ולב. אני גם מושפעת מאוד מקולנוע ומספרות. הייתי מקימה להקה עם דיוויד לינץ', מרסל פרוסט, פולנסקי, יואל הופמן ומייקל ג'קסון. או עם לו ריד, רוברט וואייט, בונג ג'ון־הו ושלגייה. זה בטח היה נגמר רע".

אם היית חייבת, איך היית מגדירה את הסגנון שלך?

"הסגנון שלי בת ימי אני חושבת. אולי בעצם וודו בת ימי".