טיים אאוט timeout

בעל הבית השתגע

| מאת: ענת עינהר

בשבוע האחרון נעה ידלין הסתובבה לראשונה בחייה עם לק על הציפורניים וגזיר עיתון בכיס שנועד להוכיח שהיא אכן סופרת. כנראה שזה מה שקורה לך כשאתה הזוכה הטרי בפרס ספיר, על הספר "בעלת הבית". ענת עינהר, קולגה, שכנה וחברה, הושיבה אותה לראיון ראשון מאז המאורע, וביקשה להבין האם ההצלחה עומדת לשבש את חייה המושלמים עד כה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/02/sizes/נעה-ידלין-יולי-13_H_wo_680_382.jpg
נעה ידלין. צילום: יולי גורודינסקי

רוצה להיות מישהו מיוחד בשכונה שלנו? לך תהיה פקיד דואר. איפה שאתה לא יורק פה תפגע בסופרים, שחקנים, מעצבים, עיתונאים, אמנים וקולנוענים. איפה שלא תתראיין, מישהו כאן כבר קשקש שם קודם. איפה שלא תצטלם, מישהו כבר דגמן שם את "האדם החושב". כן, ככה זה אצלנו, בשכונה הנסתרת בין צומת מעריב ליהודה הלוי: המוחות גדולים והמדרכות צרות. ואולי יש עוד אפשרות אחת להתבלט כאן, וזה לשחק אותה ממש בגדול.

נעה ידלין, איך מרגישה מי שהוכתרה לפני ארבעה ימים לכלת פרס ספיר של מפעל הפיס, על ספרה "בעלת הבית"?

"ב־24 השעות הראשונות אמרתי כל הזמן שזה נורא כיף, מין כיף אדיוטי ולא ספרותי בכלל. עמדתי עם הפסלון על הבמה והרגשתי כמו הזוכים של 'האח הגדול', עם הקונפטי ואסי עזר. אבל ככל שהימים חולפים, זה נהיה יותר ויותר מוזר בעיניי. לא התכוננתי לזה, לא הצלחתי לגעת בזה בדמיוני. נכון שהייתי מועמדת רשמית ולא האחראית על הקייטרינג של הטקס, אבל זה מסוג הדברים שקורים תמיד לאחרים ולא לך. מין תאונת דרכים מקסימה".

זה לא קרה לך קצת מהר מדי?

"לפני הזכייה ניסיתי לנמק לעצמי למה אין סיבה למהר עם זה: זה יטיל עליי עומס, כל החיים לפניי – שזה נימוק טיפשי במיוחד, כי אין לדעת אם כל החיים לפניי או לא. אבל בעצם, להגיד 'זה קרה לך מהר מדי' זה כמו להגיד למי שיורדת המון במשקל, 'תפסיקי, זה כבר מתחיל להיות לא יפה'. אה, באמת? זה פשוט קרה, וטוב שכך. לכי תדעי, אולי בעוד שלושה חודשים ימצאו אותי תחת איזה גשר עם ארבע מחטים בכל יד, ואז יסתבר שהתהילה עלתה לי לראש והשאלה שלך הייתה נבואית. בינתיים הכל בשליטה – אני מסתפקת במחט אחת בסופי שבוע בלבד".

נעה ידלין, סופרת

נעה, בת 38, ובעלה דורון, דוקטור לפילוסופיה, עברו לגור בקומה הראשונה של הבניין שלנו לפני חמש־שש שנים. פעם שמעתי שאלתרמן לא היה מסוגל לכתוב בשעה שאיזה משורר עמית גר בשכנות לו. אולי בגלל זה, שיא החיכוך בינינו היה כשנעה עלתה רגע ושאלה אם היא יכולה לשאול ממני ואזה בשביל איזה משלוח פרחים לא צפוי. רק כשעברו לגור בבניין הסמוך ונולדה גם בתם כרמי, התחלנו, נעה ואני, לגשש את דרכנו זו אל זו, עד שאיחדנו שולחן בקפה השכונתי. מאז לא הפסקנו לדבר: על עצמנו, על מריענו הסופרים ועל הספרים שאנחנו כותבות.

מפתיע לחשוב שחלק ניכר מ"בעלת הבית" נכתב בבית הקפה שלנו, כשפנייך אל רחוב לינקולן המפויח והסואן. גיבורי הספר הם בני האליטה הירושלמית, ואת מתעכבת שם לא מעט על הסנוביזם הירושלמי ועל הארכיטקטורה האנינה של רחוב מגוריהם, אלחריזי שברחביה.

"נולדתי פה וכאן אני חיה את חיי, אבל אני ירושלמית שכלואה בגוף של תל אביבית. אני רוצה להזדקן בירושלים – לאו דווקא בהר הבית או על חומות העיר העתיקה – אבל אשמח לחיות שם את חיי הקטנים. כשטועים לחשוב שאני ירושלמית, אני פורחת משמחה. ועם כל הכבוד להבדלים בין ירושלים לתל אביב – בסופו של דבר בני אדם הם אותם בני אדם בכל מקום, עם אותם פחדים ואותם משברים.

"אסא, גיבור הספר, שומע פעם את אשתו פונה למלצרית ואומרת: 'אפשר סודה?'. באותו רגע הוא מבין שהוא לא סובל את צורת הדיבור שלה, שיש ביניהם איזה שוני עמוק, ובאמת, מאוחר יותר הם מתגרשים. הדבר העיקרי ששאבתי מהישיבה בקפה השכונתי הוא האופן שבו אנשים מדברים. אלה פיסות דיבור שספגתי מסביבתי, קולות של אנשים שמדברים באמת, ולא באופן שבו מקובל לחשוב שאנשים צריכים להישמע בספרים".

נעה ידלין והפסלון של ספיר. צילום: אלדד רפאלי

נעה ידלין והפסלון של ספיר. צילום: אלדד רפאלי

אפשר ממש לשמוע את הדמויות בספר שלך, את אסא הנבוך ואת אמו אלישבע, שנחשדת במעילה של 3.4 מיליון ש"ח, ולא מוותרת על הטון המכובד והצדקני שלה. את אימא שלך אני מכירה אישית, מדובר באישה מקסימה שגידלה אותך בכוחות עצמה. הורייך התגרשו כשהיית ילדה קטנה והקשר עם אביך היה רופף, וכבר כמה וכמה שנים הוא מנותק לגמרי. באחת השיחות בינינו אמרת לי ש'בעלת הבית' מספר על מות ההורים. זה קשור לחוויית החסר של אביך ולשוני של משפחתך ביחס לאחרות?

"הקשר שלי עם אמי הוא חזק מאוד. גם אסא קשור מאוד להוריו. כשנחשף החשד למעילה של אמו, הוא קם בוקר אחד קצת בלי הורים. אין להם יותר זכות לתבוע מילדיהם שיתייחסו אליהם כאל הורים, הם איבדו גובה. פתאום אסא מרשה לעצמו להתפרק קצת, לעשות דברים שלא עשה לפני כן. קשה לי לדעת אם הגדילה בלי אבא הפכה אותי למשוחררת יותר או פחות. אני לא מכירה שום דבר אחר, ולשמחתי היה לי טוב לגדול אצל אמי, כך שהשאלה הזאת לא מרבה לנקר בי".

בעבר כתבת בעיתונות ראיונות וטורים אישיים. מאז שהתחלת לכתוב פרוזה, הפסקת לכתוב בעיתון ואת מסתפקת בעריכה בלבד. באמת היית צריכה לבחור בין שני סוגי הכתיבה האלה?

"הדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי את הצבא, במקום לנסוע להודו, זה לכתוב טור בעיתון. כתבתי ב'כל העיר' בירושלים לפחות טור אחד בשבוע, אחר כך כתבתי טורים ב'העיר' וב'מעריב' וב'עין השביעית', ודיברתי בפינות ברדיו ובטלוויזיה, וכל כך הרבה השמעתי את דעתי המנוסחת בסגנון עיתונאי, במסגרת של 800 מילה ו־500 מילה, עד שאני מכירה כבר את כל הז'אנרים מכאן ועד שם. אז התחשק לי כבר לעשות מה שבא לי על פני 80,000 ומשהו מילה, ככה, בלי מסגרת, גם אם זה חשק די סוטה".

את סופרת מאוד רצינית, אני מכירה את הכוונות ואת השאיפות שלך מקרוב. את לא עיתונאית שמחלטרת ספרים. ובכל זאת, קצת חששת שתדמית העיתונאית תדבק בך על חשבון הסופרת.

"כשאני נתקלת בדוגמנית שקיבלה תוכנית תחקירים בערוץ 2, גם לי מתרוממת הגבה. אני לא משתגעת על עידן המולטי טאלנט, על זה שכל עיתונאי מוכרח להיות גם פאנליסט בטלוויזיה וכותב בדיחות ל'ארץ נהדרת' ומגיש פינות אוכל וסטנדאפיסט לעת מצוא. נראה לי שלא זאת הדרך לעשות דברים ברצינות. אז אין לי זכות לטעון נגד מי שמתפלא שפתאום, במקום להיות עיתונאית, החלטתי לכתוב ספר. אולי למחרת הזכייה, כשבעמוד השער של עיתון הארץ היה כתוב 'הסופרת נעה ידלין זכתה בפרס ספיר', אולי אז קיבלתי מין אישור לזה שמכירים בי קודם כל כסופרת. אם מישהו יבוא ויתלונן, אני פשוט אשלוף את גזיר העיתון: רואה מה כתוב פה?".

דיברנו לא מזמן על שאפתנות של סופרים גברים לעומת שאפתנות של סופרות נשים, והודית באוזניי שבמידה רבה התנהלותם של הבנים לא זרה לך.

"לא מזמן הציעו לשתינו מלגת כתיבה במשך שבועיים בירושלים. זוכרת? את החלטת לא לנסוע, כי לא יכולת לדמיין את עצמך שבועיים מחוץ לבית. אני, עם כל הקושי, פשוט עשיתי את זה. לעומת זאת, את מלגת הכתיבה בהרים המושלגים של ורמונט, כנראה אדחה. חברינו, הסופרים הגברים, באותו מצב משפחתי ועם ילדים והכל, מגישים את מועמדותם לדברים כאלה בלי למצמץ. כך שגם לי יש עוד מה ללמוד מהם".

לייק א בוס

יש דיבור כזה מאחורי הגב של נעה, כמה היא שמחה בחלקה, כמה היא לא מתוסבכת, באיזו נוחות היא מסתובבת בעולם. זה נאמר בחשדנות אבל גם בהתקנאות. אולי זאת הזדמנות להציב בפניה את המראה הזאת.

את נדמית מאושרת מהחיים ולא מכירה ברגשי נחיתות. לעומתך, גיבור "בעלת הבית" הוא איש מריר ומאוכזב, שמתגמד בצלם של הוריו ושל אחיו המבריק. ייתכן שאסא היה מתגמד גם לעומתך, אילו הייתם נפגשים.

"נבהיר שזה לא שאני חושבת שאין אנשים מוצלחים ממני פי מיליארד בעולם. כמובן שיש. אבל התחושה הזאת, לעמוד ליד מישהו ולהרגיש כמה הוא ענק ואני אפסית – אני לא מכירה את זה. יש לי מנגנון מפותח עד לכדי אמנות, שברגע שאיזה רגש נחיתות זוקף ראש, אני מיד מרוצצת אותו. זה הכל. הסיבה העיקרית שאנשים אולי חושבים שאני שמחה בחלקי, היא היכולת שלי לקבל מחמאות. דורון, בעלי, היה צריך ללמד אותי: כשנותנים לך מחמאה את צריכה להגיד 'תודה', ולא – 'נכון'. אני גם יודעת ליהנות מהדברים בלי פחד. אין בי את היצר הקמאי הזה, שאם אתה נורא נהנה ממשהו, אתה צריך גם להלקות את עצמך, ליתר ביטחון. שתי התכונות האלה אולי גורמות לאנשים להאמין שאני נטולת בעיות וטרדות, אבל זה לא נכון, כמובן.

"אני לא יודעת איך אסא היה מרגיש אילו היינו נפגשים. במידה רבה אסא הוא אני, אז בטח היינו מסתדרים לא רע. ומעל הכל, אני לא כמו הסופרים האלה, שמספרים איך הדמות שלהם הייתה חזקה מהם, איך היא הובילה להם את היד לכתוב כך וכך בניגוד לרצונם, והם מתחננים: לא! לא! אל תעשי את זה! אבל הדמות שלהם כבר השתלטה על העניינים. אז לא אצלי. אני כתבתי את אסא ולא ההפך. אני הבוס".

הכל בגלל המאפרת

כבר מתגבשות אצלך הדמויות של ספרך הבא?

"אני הוגה עכשיו בספר הבא ומתחילה לעצב את הדמויות שיהיו שם. אני מרגישה כאילו הכירו לי אנשים בארוחת ערב, אמרו לי, תכירי: קוראים לו כך וכך והוא בן 63 ועובד בעבודה הזאת והזאת, נעים מאוד. יכול להיות שבזמן הקרוב אתקרב אליו מאוד ונעבור כברת דרך יחד ויהיה מעניין".

את גם מצהירה תמיד ש"כתיבה היא כיף". איפה חבויים הרגעים הקשים שלך כסופרת?

"אני אצא עכשיו קוף מקליד, אבל השלב הקשה ביותר מבחינתי הוא שלב החשיבה. מרגע שהפסקתי לעשן, חשיבה היא תסכול. אני פשוט יושבת, אין לי מה לעשות עם הידיים, ומנסה לחלץ מראשי רעיון טוב. ואין לדעת מתי יגיע רגע ה'אאורקה' הזה. הרבה אנשים אומרים לי: רעיונות יש כמו זבל. זה משפט ששנוא עליי בצורה קיצונית. אני חושבת שהוא לא נכון בכלל. אני לא אוהבת את השילוב בין 'רעיון' ל'זבל'. אולי יש אנשים עם רעיונות כמו זבל – אשריהם. אבל ברגע שאתה צריך להקדיש שלוש שנים מהחיים הקצרים שלך לרעיון אחד ואחר כך גם להטריח בו את העורכת, את המגיהה, את מעצב העטיפות ואחר כך את העולם כולו – כדאי שיהיה לך רעיון אחד טוב, ולא מיליון רעיונות כמו זבל.

מאז שנודע על מועמדותה של נעה לפרס, אני מרגישה לידה כאיכרה מיובלת. פתאום הסתמן בה שינוי חיצוני שקשה להתעלם ממנו – לק אדום מבריק מרוח תדיר על ציפורניה, והיא מתהלכת איתו בשכונה כמו פאם פטאל חתולית ונוטפת סכנה.

ענת עינהר ונעה ידלין. צילום: יולי גורודינסקי

ענת עינהר ונעה ידלין. צילום: יולי גורודינסקי

עכשיו, כשאת הזוכה הגדולה של הפרס – איזה עוד שינויים חיצוניים עתידים להתחולל בך?

"לא מרחתי לק מימיי, עד שצילמו את הסרטונים של המועמדים לפרס. רצו שנאחז את הספרים שלנו ונקרא מתוכם, והמאפרת הציעה למשוח את ציפורניי בלק. למחרת, כשישבתי מול המחשב והקלדתי, פתאום ראיתי את האצבעות המטופחות שלי, ומיד הרגשתי כמו סופרות רבי־המכר האמריקאיות האלה, שמצטלמות לדש הכריכה בשיערן הבלונדיני, ליד האח בבקתה עם בן זוגן הפרופסור לספרות וילדיהם מתיו וכריסטינה, ועפתי על עצמי. אז כן – אפשר לומר שהזכייה בספיר שינתה אותי: לאישה עם לק".

ויש לך 150,000 ש"ח כדי להתאים לזה גרדרובה שלמה.

"בשביל אלישבע פוגל זה אולי סכום די מבוטל, אבל בשביל רוב בני האדם זה פרס לא רע בכלל. יאללה, בואי לסיבוב בעזריאלי".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb