טיים אאוט timeout

"אין הבדל בין מלחמה לבידור": ספרו של ד"ר דן ערב חוקר למה אנחנו מתים על המתים. ראיון

| מאת: נועה הרשקוביץ

"הזיכרון עובר מיתוג. הוא הופך להיות סחורה שבסוף נמכרת על המשקל על ידי גופי תקשורת שונים". ד"ר דן ערב חוקר איך הטלוויזיה הפכה את שידורי המלחמה לעונג מגונה ואיך זה הגיוני שגם את המלחמה הנוראית ביותר אנחנו זוכרים בנוסטלגיה מתרפקת

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/05/sizes/credit-dor-6_h_wo_680_382.jpg

"במאי 68', הייתי בכתה ב'. אני זוכר שביום העצמאות הלכנו אל גילה, השכנה עם הטלוויזיה. כל השכונה הגיעה, הצטופפה סביב למסך שבו נראים חיילים צועדים בסך ומטוסים בשמיים. אנחנו, הילדים, ישבנו על הרצפה והתבוננו מהופנטים בתמונות שהגיעו מירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי טלוויזיה. זו היתה הפעם הראשונה שצפינו בצבא הישראלי בתנועה…

"בינואר 1991, באמצע הלילה בחדר על הגג, התחילה המלחמה. את המלחמה הזאת צילמו כולם. גם אני צילמתי. את מעוף הטילים, את הנטישה ההמונית של תל אביב בשעות הערב, הצטופפות בני המשפחה בחדר האטום ואת החברים העטויים במסכת גז. גם שידורי הטלוויזיה תרמו לתחושה הסוריאליסטית מסביב. מאז כשמזכירים מלחמה, אני חושב גם על טלוויזיה".

כריכת הספר "מתים לראות" מאת דן ערב בהוצאת רסלינג

כריכת הספר "מתים לראות" מאת דן ערב בהוצאת רסלינג

כך מתחיל ספר העיון "מתים לראות – מלחמה זיכרון וטלוויזיה בישראל 1976-1991" של ד"ר דן ערב (הוצאת רסלינג), שעוסק בזיקה בין בידור למלחמה בחסות הייצוג הטלוויזיוני. אחת המסקנות שעולות היא שבמקרה זה (אף שהוא עקוב מדם), המדיום הוא בהחלט המסר, שכן בישראל זיכרון המלחמות מתובל היטב במנה הגונה של נוסטלגיה חמימה, "מתרפקת וחפה מביקורת", כפי שמגדיר זאת הספר. אז ביקורת על פיצול המסך שמשדר פיגוע ומשחק כדורגל בו זמנית לא תמצאו כאן, אבל סקירה מדוקדקת של מלחמות ישראל ושימושן כלחם ושעשועים לציבור הרחב עד הניינטיז – בהחלט כן.

למה עצרת בשנת 1991?

"עצרתי בשנת 1991 משתי סיבות. הראשונה היא שהטלוויזיה משתנה ב-1991 במובן הממלכתי. אם עד שנת 1991 הכרנו מדיניות של ממלכתיות בשידורי הערוץ הראשון, אז בסוף שנות ה-80 כבר יש לנו ערוץ 2 ניסיוני ובסוף שנות ה-90 יש לנו כבלים וזה אומר בעצם שאנחנו כבר במציאות טלוויזיניות אחרת לגמרי. יש טלוויזיה מסחרית – יותר טובה או פחות טובה – היה לי חשוב לשים נקודה. זה לא אומר שמה שנוצר אחרי 1991 הוא לא רלוונטי, פשוט המערכות שמייצרות את התוכן הזה הן אחרות.

"הסיבה השניה היא שלא רק הטלוויזיה משתנה בשנת 91', גם המלחמה משתנה באותה השנה כי מלחמת המפרץ היא המלחמה הראשונה שבה העורף מותקף. זו מלחמה לא רגילה במובני חזית ועורף. המלחמה נמצאת בסלון בגלל העובדה שהישראלים צורכים את המלחמה בשידור חי. הגבולות המאוד ברורים בין חזית לעורף- מיטשטשים לחלוטין.

"דבר נוסף שקורה בשנת 1987 הוא האינתיפאדה הראשונה. עידן המלחמות הגדולות כמעט נעלם, ומה שמחליף אותו הוא מה שהצבא מכנה "מלחמה בעצימות נמוכה". זה אומרטרור ומבצעים נקודתיים. לכן, גם מלחמתית וגם תקשורתית, שנות התשעים הן השלב שצריך לעצור בו, בגלל שזה מחקר. זה לא יהיה רציני להתייחס לאירועים שקרו אחר כך, כי מוקדם לקבוע אם ובאיזו צורה הם יהפכו לזיכרון".

אתה מציין שצילומי הקרב האיקוני על גבעת התחמושת צולמו כחודש אחרי תום הקרב, ואילו היום אין את האופציה ליצור מניפולציה כזאת. אולי עידן האינטרנט דווקא ישנה לחלוטין את הזיכרון הקולקטיבי? 

"אני חושב שמה שמתרחש לנגד עינינו זה מאבק כמעט חסר סיכוי על איקוניזציה של המלחמה. ברגע שיש הרבה ערוצים קשה לייצר אייקון אחד למלחמה. צריך שיהיה אירוע מאוד חריג כדי שהוא באמת יהפוך להיות איקוני. אנחנו כל כך חשופים לאירועים דרמטיים בין אם ברמה האישית ובין ברמה הלאומית, עד כדי כך שנדמה שאנחנו הופכים קהים. כמעט מדפדפים אותם הלאה".

למה בחרת במיראז' לכריכת הספר?

"זה אימג' שלקוח מתוך הסרט על מלחמת ששת ימים. בספר אני מתעסק בזיכרון של המלחמה הזאת שהוא במידה רבה זיכרון ממבט-על. בזיכרון של המלחמה הזאת – לאויב אין פנים. אנחנו לא כל כך מתייחסים לכאב ולנוכחות שלו. העניין הזה משקף עמדה מאוד מתנשאת, וגם מתגוננת. וזה הסיפור של ששת הימים. סיפור של מלאכי שמיים. הכל הוא ברמת הנשגב. הכל הוא מגבוה, הוא נס. החיכוך הזה של הצבר הישראלי עם הגאולה המשיחית והדתיות הלאומית מתרחש בנקודה הזאת, עם תמונת הצנחנים בכותל והרב גורן שמכריז על גאולה".

איך מייצרים אייקון תקשורתי?

"כדי שמשהו יהפוך לאיקוני הוא צריך להיות משהו כמו כמו אסון התאומים. הן מבחינת היקף הקורבנות והן מבחינת החוויה הויזואלית. כדאי להזכיר את הצפייה החוזרת ונשנית בדימויים של המגדלים הקורסים. שוב ושוב. זהו עונג מגונה".

המאה ה-20 הביאה לנו לא רק את הקידמה ואת הפוסט מודרניזם, היא גם הביאה לנו 2 מלחמות עולם, פצצות אטומיות ועוד זוועות הומניטריות שחקוקות אצלנו בראש בדימויים שחור-לבן, כאילו הם לקוחים מספרה אחרת. היום, הדימויים הללו כבר מגיעים בצבע וצפייה בהם יכולה להיחשב אפילו הומוריסטית – נסו לחפש  ביוטיוב סרטון של "נחש צפע" מבלי להתפוצץ מצחוק, למשל. נדמה כי המעגל עובד ככה: דרמה, טלוויזיה, רייטינג, יוטיוב, צחוקים בדיעבד. עוד תוצר של המאה ה-20 בואכה ה-21.

ד"ר דן ערב. צילום: עידן גרוס

ד"ר דן ערב. צילום: עידן גרוס

לדברי ערב, בדיוק כמו כל מוצר טלוויזיוני בחיים, "הזיכרון עובר מיתוג. הוא הופך לסחורה שבסוף נמכרת על המשקל על ידי גופי תקשורת שונים. אירוע מעניין מבחינה טלוויזיונית יזכה למינוף תקשורתי. גם הזיכרון עבר הפרטה".

האם יש היום זיכרון קולקטיבי או שכל אחד מתחפר בדעה שלו? האם עדיין יש יכולת להסיט נרטיב שלם לנתיב אחר? "מלחמת לבנון הראשונה הוצגה בסרטו של ארי פולמן, ואלס עם באשיר' כהדחקה אישית", מציין ערב, "ואחר כך עלתה ביקורת על כך שברמה הקולקטיבית משקף הסרט עמדה מיתממת".

למי הספר שלך מיועד? 

"הספר מיועד לכל בנאדם לכל צרכן של תקשורת בישראל, לצופה הטלוויזיוני לרבות זה הצופה באמצעות המחשב, הסלולר, או אמצעים אחרים. הספר נועד לבטל את ההבחנה הכל כך מקודשת בין מלחמה ובידור – כאילו הם שני דברים שונים. למעשה, שניהם משחקים על אותו מגרש; גם מלחמה היא סחורה טלוויזיונית. גם מלחמה טובה למדיום. טלוויזיה היא חלק מהמלחמה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601