טיים אאוט timeout

הקלות הבלתי נסבלת: שמעון אדף בראיון על הרחבת המציאות ואשליית החופש

| מאת: לי פלר

שמעון אדף ממשיך להוציא ספרים בקצב מסחרר, מפחד להשתגע בלי הכתיבה ובכלל חושב שחופש זה לא רעיון כזה מדהים. ראיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/09/sizes/DSC5580_H_wo_680_382.jpg
שמעון אדף. צילום: יולי גורודינסקי

זה כמה שנים ששמעון אדף מקדיש כל קיץ לכתיבה. במהלך השנה הוא מלמד כתיבה בחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון ובחופשה שבין שנת לימודים אחת לאחרת הוא מתמסר לחלוטין לכתיבה ומנהל סדר יום שהכתיבה במרכזו. נדמה כי יותר משהוא מתרגש נוכח צאת "מתנות החתונה", ספר הפרוזה השביעי שלו, הוא בעיקר מוטרד מכך שהוא מאיים לשבש לו את לוח הזמנים ולגזול את מעט הזמן היקר שנותר לפני תחילת שנת הלימודים כדי להשלים את הספר הבא. התחושה הזו מתחזקת לנוכח העובדה שאת "מתנות החתונה" הוא כתב בקיץ 2012 ומאז הספיק כבר לכתוב שני ספרים נוספים שאולי נזכה לראות ואולי לא. הוא לא יכול להבטיח.

"הכתיבה היא חלק מהעבודה הפנימית שלי, היא חלק מלהיות בעולם כרגע", אומר אדף כשהוא מנסה להסביר את הקדחתנות שבפרסום ספר, שירה או פרוזה, בקצב של אחד בשנה. "הכתיבה היא מה שמשאיר אותי שפוי. אני מניח שיש כל מיני דרכים להתמודד עם השאלות הדוחקות בעניין חוסר המשמעות של הקיום, אבל בשנים האחרונות לא הצלחתי לייצר לעצמי שום פרקטיקה מלבד הכתיבה, שתאפשר לי להתמודד עם השאלות האלה – לשאול אותן, לערער אותן, או לבחון מחדש את הדחף שלי לשאול אותן. אני מניח שהכתיבה היא כמעט צורך נפשי".

הפרוזה של אדף אינה פשוטה לעיכול, היא חומקת בגנבה מתוך מציאות לדמיון ולהפך ומתעתעת בקורא באמצעות שזירת פרטים ביוגרפים של העולם המוכר בתוך מציאות זרה ומנוכרת. בתוך הכתיבה הפנטסטית לעתים קרובות, שנעה על ציר המדע בדיוני, הקורא נדרש לעצור מדי פעם ולשאול את עצמו איך זה שבתוך העולם המוזר הזה הוא מוצא שב ושוב את המציאות המוכרת לו. אולי זה מה שהכניס את אדף (42) למיינסטרים של הספרות הישראלית וזיכה אותו בפרס ספיר לשנת 2013, למרות המורכבות של כתיבתו ואף שהאקלים הספרותי כאן הוא כזה שמהלל דווקא ריאליזם.

"אני לא בורח מהריאליזם", טוען אדף. "אני פשוט מרחיב אותו. השאלה שלי היא תמיד שאלה של חריגה. מבחינתי ריאליזם הוא מוסכמה של עיצוב ולא שאלה של מה יש ומה אין. אנחנו לא באמת יודעים מה יש ומה אין. הרי אין תיאור מתמטי או פיזיקלי מדויק של המציאות וספק אם יהיה. גם אין לנו שום תיאור שירי, פילוסופי, קוסמוגני, קוסמולוגי, מיתולוגי אמיתי של המציאות. כל מה שיש לנו זו ההתנסות שלנו, והרבה פעמים אנחנו כופים את ההתנסות הזו לתוך תבניות שאנחנו מכירים מראש ושלא בטוח שהיא מתאימה להן. אני מחפש את המקומות שבהם הסכימה הזו לא מתאימה, שהמוסכמה לא מוכנה לתפוס עד הסוף את הניואנסים של החוויה וההתנסות. ברגע שניתנת לי תמונת עולם סגורה ומסוגרת שמתיימרת לייצג את המציאות, כפי שהיא אמורה להיות, אני מיד אחפש את ההרחבה שלה".

שמעון אדף. צילום: יולי גורודינסקי

שמעון אדף. צילום: יולי גורודינסקי

ב"מתנות החתונה" אדף מתנגד לכתיבה תחת מגבלותיו של ז'אנר מסוים ויוצר תמהיל של שירה, פרוזה, הגות וביוגרפיה פרטית וקולקטיבית. הספר מחולק לשני חלקים כאשר הראשון הוא ריאליסטי עם קריצות מיסטיות, ובו אדף חוזר אל הבית המזרחי בפריפריה שמופיע שוב ושוב ביצירתו כמי שגדל בשדרות; ומתאר גיבור ששב להתגורר עם אמו במהלך גירושיו ואת מערכת היחסים המוחמצת שלו עם ילדיו ובעיקר עם נועם הבכור. חלקו השני של הספר הוא פנטזיה עתידנית בעלת ממד דיסטופי שמתרחשת בעולם שבו בני האדם מאולחשים ואינם מסוגלים לחוש כאב או רגש, וביניהם מסתובבים רובוטים דמויי אדם שתפקידם הוא לשמור על הסדר החדש. גיבורת החלק השני היא מורה רווקה, מאולחשת ככל האוכלוסייה, שמנסה לבדוק את האפשרות שהיה לה בעבר בן שנמחק מזיכרונה.

באופן מפתיע, הדמיון בין שני הסיפורים הללו רב מן השוני, עד כדי כך שאפשר להגדיר את הספר כרומן. "תמיד מעסיקה אותי השאלה של איך מספרים סיפור דווקא דרך הדהודים ולא בהכרח דרך רציפות נרטיבית", מסביר אדף את מה שהנחה אותו בכתיבה. "אפשר להגיד את אותו הדבר לגבי הניסיונות הראשונים לשבור את זה. הטכניקה של 'ראשומון' למשל. באיזו מידה זה רומן? יש שם סיפור, אבל בכל פעם עוברים לדמות מספרת אחרת ויכול להיות שזה בכלל אוסף של סיפורים. קווי התפר האלה מעניינים אותי, והפעם שאלתי את עצמי באיזה אופן חדש אני יכול לעבוד עם המודעות שלי לכתיבה".

"נקודת המוצא שלי הייתה לכתוב סיפור בצורה שהכי זרה לי. התחלתי לכתוב סיפור פשוט שיש בו דמויות ויש בו עלילה, אבל הדמות שבחרתי הקשתה עליי את העבודה, כי עניין אותי ללכת למקומות של החריגה, וסליאור, גיבור החלק הראשון, זו דמות שמסוגלת לחריגה. יש לה את כל הכישורים הרוחניים והנפשיים, אבל היא לא תעשה את זה. להפך, היא תחמיץ כל הזדמנות לחריגה. בשלב מסוים הרגשתי קושי עצום להמשיך את הסיפור והחלטתי שאני קוטע אותו וחוזר לנקודת המוצא של ההתנסות שלי כדי למתוח מתוכה מציאות שבה הסיפור יכול להימשך. הספר הזה הוא בעצם ניסיון בלתי פוסק להשלים סיפור. להפתעתי, כשסיימתי לכתוב חזרתי לחלק הראשון וגיליתי שיש בו התקדמות. מה שנוצר זו סדרה של מציאויות שמולידות אחת את השנייה. אחת נמצאת בשנייה – לפעמים כדמיון, כרמז, כטעות בראייה – והן ממשיכות אחת את השנייה במובן שהרצף נוצר שם".

שמעון אדף. צילום: יולי גורודינסקי

שמעון אדף. צילום: יולי גורודינסקי

מי שמוביל את העלילה בשני החלקים ומקשר ביניהם הוא גיבור המשנה, ילד בשם נועם שמופיע בשני הסיפורים בווריאציות שונות. שתי הדמויות ניצבות מולו, אולי אף משתקפות דרכו, כאשר הן מתמודדות עם מחסום הרגש בסיטואציה המנוכרת שאליה הובילו את עצמן. "הספר מדבר על התהוות של קשרים בין אנשים ובין יצורים אנושיים ליצורים לא אנושיים", מסביר אדף, "הוא עוסק בטיב שלהם וגם בניסיון לפענח אותם, כאשר נקודת המוצא היא שהם עתידים להתפורר או שכבר התפוררו. כל הדמויות שם מחפשות מוצא רגשי, הן מחפשות פתח מילוט שיוכלו להביע רגש דרכו, ונועם מספק להן את זה. אבל אני לא יודע אם הן מצליחות. כולן תקועות בלולאה של החוויה העצמית".

אז בעצם יצרת עולם הרסני מאוד, ואתה לא מציע לדמויות שלך שום גאולה.

"הרבה פעמים מה שנדמה לנו כתנועה לקראת חופש הוא לא יותר מעוד צעד בתוך המלכודת. הוא רק מדגיש עד כמה המלכודת משוכללת. ב־'400 המלקות' למשל חוויית הצפייה החזקה נובעת מכך שיש שם סיפור שנדמה שהוא הולך בקווים הרגילים של גאולה, ולאט לאט מסתבר שמלכתחילה אפשרות הגאולה לא הייתה קיימת, היא הייתה רק הציפייה והרצון שלנו לכך שזה מה שהסרט יציע".

מעניין שבשני המקרים נועם הוא זה שעובר סיפור חניכה, ודרך הרגע המכונן של ההתבגרות שלו הגיבורים מגלים שהאופציה של הגאולה לא קיימת.

"אני תמיד מרגיש שבהתבגרות מתחיל השיבוש האמיתי בעולם. זה קשור כמובן לעובדה שמופיעה תודעה משוכללת יותר, תודעה כמו שאנחנו מבינים אותנו – כיכולת לחוות את עצמנו חושבים או פועלים פעולה. אני חוזר אל הנקודה הזו הרבה בכתיבה שלי, אבל לא חשבתי שאחזור גם הפעם. חשבתי שהצלחתי לכתוב דווקא סיפור בעיניים של מבוגרים בלי שהם עצמם חוזרים לילדות, שזה משהו שאני מנסה להתגבר עליו בכתיבה. זה רק מוכיח את הטענה שלי שמה שנדמה כתנועה לקראת חופש זה רק צעד לתוך מלכודת משוכללת יותר".

מתנות החתונה, כנרת, זמורה־ביתן, 268 עמ'

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0