טיים אאוט timeout

עבודה מועדפת: תהילה חכימי בראיון לכבוד יציאת ספרה הראשון

| מאת: עמית קלינג

אחרי שנים שכתבה בעיקר לעצמה, המשוררת תהילה חכימי מצאה בית בערבי השירה ערס פואטיקה ובהוצאת טנג'יר, שבה רואה עתה אור ספרה הראשון. בראיון עמה היא מספרת מדוע אופן ספייס זאת המצאה שטנית ומבקשת שלא תשוו אותה לרועי חסן או לעדי קיסר

תהילה חכימי. צילום: יולי גורודינסקי

הספר החדש של תהילה חכימי, "מחר נעבוד", מלא במראי מקום. שירים מתרחשים במנזר (הבר, לא המוסד הדתי), במשרד, בלונדון, באיילון דרום. הם מתרחשים בהווה: יש בהם שלטי חוצות ופייסבוק. לכן מוזר לשמוע אותה אומרת – בפואטיות שזולגת פתאום לתוך הדיבור הצלול והמאורגן שלה – "אי אפשר לדעת היום מה השעה. מה מזג האוויר, אתה לא יכול לדעת. באמת, מה ההבדל? חורף, קיץ, סתיו, אביב. אתה לא יכול לדעת איפה אתה ממוקם מבחינת מרחב וזמן".

דווקא בשירים שלך יש תחושה חזקה של נוכחות ושל מקום, גם אם היא לא מובאת במפורש.

"אולי זאת הסיבה שבגללה אני כותבת את זה בשירים, כדי להתמקד. הכתיבה עוזרת לי להתמקם בחוויה: להחליט אם אני שופטת את עצמי, את החברה. בעיקר את עצמי. גם אם אני כותבת מבחוץ על מה שאני רואה, אני זו שנמצאת בתוך מערכות היחסים האלה. עם אנשים קרובים וזרים כאחד".

למה מתכוון עודד וולקשטיין, עורך הספר, כשהוא מתאר בפתח הספר את השירה שלך כ"שירת אופן ספייס"?

"חלק מהשירים בספר נכתבו על האופן ספייס וחלק פשוט נכתבו בתוכו. זה הרי השקר הגדול ביותר של האמריקניזציה. לכאורה אין מעמד, כולם באותו החלל. אבל בעצם מה שקורה הוא שהעובד הזוטר חשוף לא רק למנהל שלו אלא לעוד 50 עובדים נוספים. אנשים הופכים למצלמות אבטחה חיות. זה כמו לחיות בתוך מטוס שכולם משתעלים בו".

מטוס שלא טס לשום מקום. חוץ מליום חמישי.

"הוא מתרסק לתוך סוף השבוע. ואתה שוכב במיטה, נמס מהאש".

משוררים לרוב לא יוצרים כותרות מחוץ למדורי הספרות. אבל ערס פואטיקה, סדרת ערבי שירה שארגנה ואצרה עדי קיסר, ובהם חכימי לוקחת חלק, הצליחה לקבל בשנתיים האחרונות כמות חריגה של תשומת לב. הסיפור שלהם סופר כבר מספיק פעמים ואפשר לרוץ עליו מהר כמו על תגיות יוטיוב: קפה גיברלטר, תרבות מזרחית, רועי חסן, שירי תגובה כועסים ב"הארץ", ראיונות ב"הארץ", תגובות אוהדות, תגובות כועסות. בשורה התחתונה: לא משנה איפה אתם עומדים ביחס למשוררים – שההתנגדות שלהם לכינוי "קבוצה" מוצדקת, בין היתר גם כי אין להם בהכרח מכנה פואטי משותף ברור – הם הצליחו ליצור תהודה.

הם דוחים את כללי המשחק אבל גם מבינים אותם טוב מאוד. האיכויות בכתיבה של חכימי, עם זאת, הן פחות רוקסטאריות (מאוחר יותר בשיחה היא נזכרת בתסכול באדם שאמר לה ש"אין לה גרוב" אחרי אחת מהקראות השירה הראשונות בחייה), ויותר מינוריות ואישיות. הספר אולי נקרא "מחר נעבוד" וכריכתו אדומה כמו דגל, אבל היא לא נערת הפוסטר של המהפכה.

"השיר הכי מוקדם בספר נכתב ב־2006", חכימי מספרת. "יש כמה שירים מ־2010 והרבה מהשנתיים האחרונות. במשך השנים ניסיתי לשלוח שירים לכל מיני מקומות – בכל פעם קצת. לבסוף קרו כמה דברים במקביל: נחשפתי לערבי השירה ערס פואטיקה, שהיו עבורי חוויה חזקה מאוד; הכרתי את המשורר שלומי חתוכה; ופרסמו שירים שלי ב'מרחב', כתב עת שהמטרה שלו הייתה לקדם אנשים מחוץ לסצנת השירה, כך שהלקטורית שלהם הייתה אלמונית. בשלב מסוים פיטרו אותי והייתי מובטלת שנה, ככה שהיה לי מלא זמן. ואז דברים התחילו לקרות, שם התחלתי להבין שאני רוצה לעשות עם זה משהו".

איך האינטראקציה עם אנשי ערס פואטיקה שינתה את הכתיבה שלך?

"בעבר הייתי כותבת וישר מניחה את זה בצד, לא רציתי להסתכל על זה. עכשיו יש ספר, משהו שאי אפשר להתחמק ממנו. אני בטוחה שאנשי ערס פואטיקה השפיעו עליי, הם נהיו חברים טובים שלי ויש משקל לפעילות בסביבה יוצרת. חלק מהשירים בספר שלי הם תגובות ישירות אליהם: כתבתי שלושה שירים בעקבות קריאה בספר של יונתן קונדה. משהו בשפה שלו פשוט גרם לי מיד לכתוב. שניים מהשירים האלה מופיעים בספר. גם האינטראקציה עם סצנת השירה הולידה שירים. את 'קודש וחול' כתבתי בעקבות אירוע בפסטיבל שירה במדבר. ישבתי בחוץ ואיזשהו משורר העביר לי הרצאה קצרה על מה זה שירה. הוא אמר ששירים זה דבר קדוש, שרוב המשוררים שחיים היום הם בכלל לא משוררים ושצריך להתייחס לכל מילה באיזו חרדת קודש. אז פשוט זלגתי החוצה מהשיחה. חשבתי לעצמי, 'אני לא נרשמתי להרצאה הזאת'. אבל כן יצא מזה שיר".

להבדיל מחבורות משוררים אחרות, בהתייחס לערס פואטיקה, אי אפשר לדבר על מכנה פואטי משותף.

"נכון. גם אם הנושאים דומים, אני חושבת שהפואטיקה שונה מאוד. ודווקא במקרה הזה נהיה הרבה יותר פשוט להתייחס לאג'נדה, לרעיון".

זה מה שמבלבל. קבוצות משוררים לרוב מתגבשות סביב סגנון.

"פה ההתאגדות היא יותר סביב סדר יום אנושי, כזה שעוסק בזהות. וזאת לא רק הזהות המזרחית, הנשית, המינית או המגדרית. את הקבוצה הזאת קל להגדיר מבחוץ, אבל מבפנים אפשר לראות שמדובר בחברויות ובעבודה משותפת. יש את המכלול הרחב יותר של הפעילות שלנו: מגזין התרבות "קפה גיברלטר", הוצאת טנג'יר שאני חלק מהמערכת שלה. אז כן, אתה פועל בתוך המסגרות האלה, אבל יש גם דברים שאתה עושה לבד. אם אתה מתעקש להשוות בין הפעילים בערס פואטיקה אתה מפספס את הדבר עצמו. אבל אנשים מדברים על מה שהם רוצים לדבר עליו. אני את מה שהיה לי להגיד כתבתי".

השקת "מחר נעבוד" בהוצאת טנג'יר, פסאז', שני (24.11) 20:45

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb