טיים אאוט timeout

קובלנה של סופר: שמעון אדף חוזר לספרות הבלשים. ריאיון

| מאת: עמית קלינג

אחרי 12 שנה, שמעון אדף חוזר עם רומן חדש - "קובלנה של בלש" - אל אליש בן זקן, הבלש שעמו התחיל את הקריירה שלו ככותב פרוזה. ריאיון על כל השאלות שהתערערו אצלו מאז ועל החקירות הסגורות שנפתחו מחדש

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/09/sizes/שמעון-אדף-2015-קרדיט-רונן-ללנה_1-h_wo_680_382.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

שמעון אדף שפרסם את הרומן הראשון שלו "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", ספר בלשי ייחודי, נוגה ותל אביבי מאוד, היה שמעון אדף שונה מזה שאנחנו מכירים היום, זה שהוציא לאחרונה, כעבור 12 שנה, את ספר ההמשך – "קובלנה של בלש", שבו הוא חוזר לגיבור המלנכולי והמהורהר שלו, אליש בן זקן. השינוי שעבר אדף כסופר מתגלם היטב גם באליש: אם ברומן הראשון הוא היה חוקר פרטי, בשני הוא הספיק להפוך בעצמו לכותב רומנים בלשיים. אדף של אז היה אדף טרם פרס ספיר, טרם מדף שלם של רומנים. אז, ב־2004, הוא פרסם רק שני ספרי שירה דקיקים וגם שר בלהקת ניו ווייב קטנה, האצולה. "פרוזה ישראלית לא עניינה אותי, תמיד הרגשתי שזו ספרות ששקועה מדי בנרטיב הציבורי", מספר אדף מקונטיקט שבארצות הברית, שם הוא מבלה את הקיץ. "היה נראה לי שהיא זרם תודעה בלתי פוסק או מתעסקת בשאלות בוערות לכאורה. ניגשתי לרומן הבלשי בתור מישהו שכתב רק שירה ולא ידע איך לכתוב פרוזה, והז'אנר הבלשי הועיל לי כי יש לו חוקים מאוד ברורים, מנוע עלילתי מאוד מסוים. יש חידה, צריך לפתור אותה".

גם מדע בדיוני אתה אוהב. לפני כמה שנים תרגמת יצירת מופת של הז'אנר, "האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק. דיק.

"אני קורא די אדוק של מדע בדיוני מאז נעוריי, ובאמת יש איזו סדרה של סופרים שהם גם השפיעו עליי מאוד וגם שינו את החשיבה שלי לגבי כתיבה, וכמובן שפיליפ ק. דיק ביניהם, וגם קורדוויינר סמית', סמואל דילייני, אורסולה לה גווין – סופרים שהציעו צורות חדשות של צורה ומחשבה על המציאות ועל האופן שבו אפשר לייצג אותה באמצעות ספרות. הספר הראשון של פיליפ ק. דיק שקראתי היה 'יוביק', שמערער על עצם תפיסת המציאות. המציאות מפסיקה להיות שאלה אקדמית והופכת לעניין של התנסות, הידיעה שהמציאות שאתה חווה יכולה להתברר כטעות של התודעה שלך. ההבנה שיש כישלון של התודעה בקריאת הסימנים של מה שנחווה כממשות".

אתה מרים להנחתה. התודעה שקוראת את סימני המציאות – זה הרי בדיוק מה שהבלש עושה.

"במידה מסוימת, זה סוג מסוים של פרויקט בלשי. הכישלון הזה, המקום שהוא מוביל אותך אליו. האם זה מוביל אותך למחשבה דתית? מטפיזית? אצל פיליפ ק. דיק, רבות מהדמויות הן בלשים בעל כורחם, כי הן צריכות לפענח משהו בלתי מפוענח, הן ניצבות מול איזו חידה נורא גדולה שקשורה למקום שלהן בעולם. ספרות בלשית אמורה לאשש את היכולת לפענח את האירוע שקרה: נכנסו לזירת פשע, יש גופה, סדרה של ראיות – על סמך מה אנחנו מבססים את הוודאות שזה מה שקרה באמת?".

חידות לא מפוענחות זה לא דבר זר לך. למשל, ב"פנים צרובי חמה" אתה מעמיד חידה שגם היא, לפרקים, כמעט בלשית, ולא פותר אותה.

"כשאנחנו לא מצליחים לפתור תעלומה, אנחנו מתחילים ליצור מגננות. לתחום את ההתנסות שלנו, להגיד – מפה עד פה – ההתנסות אמיתית, משם והלאה היא תעתוע. אצל פלורה, ב'פנים צרובי חמה', המגננות האלו נפרצות כל הזמן. היא שואלת את עצמה 'מה זה היה?' והיא לא מקבלת תשובה".

נראה שגם היחס שלך כסופר לשאלות פתוחות וסגורות השתנה מאז "קילומטר ויומיים".

"אני מבחינתי הפסקתי להבין. פעם ניסיתי לעורר שאלות לגבי זה ולהפוך את זה לעניין יותר אינטלקטואלי. היום אני פשוט נותן לדמויות שלי לחוות את זה. איך אני חי עם זה? עם הסוד? יש לי ספקות גם לגבי זה, כי חונכתי להיות ספקן. אבל עכשיו אני רוצה להעלות את השאלה – האם זה לא פשוט פתרון קל? להגיד – אוקיי, בסדר, אז התגברנו על הקושי של החיים במציאות לא מפוענחת. את מי זה משרת? השאלות הגדולות לא ייענו. את המציאות לא נוכל לתרגם למונחים שאפשר להבין עד הסוף. אני שואל את עצמי, אוקיי, זו בכלל שאלה מטפיזית? מה עם הצד הפוליטי שלה? יכול להיות שההשלמה הזאת עם המציאות משרתת קבוצות בעלות כוח, שדורשות צייתנות – אליטות כלכליות, דתיות? השאלה הזאת הולכת ומתעוררת אצלי".

אם כן, נראה שאדף השתנה מאז התקופה שבה ספרות שפעלה בנרטיב הציבורי גרמה לו לאי נוחות.

ומה השתנה אצלך ביחס לעמדה של הבלש? לאליש בן זקן עצמו?

"אחד הדברים שהצרתי עליהם במשך זמן אחרי הכתיבה של 'קילומטר ויומיים' היה שהתעלומה נפתרה, גם אם רק אליש ידע את הפתרון. בסוף הספר הוא עושה מעשה לא אתי: מייצר פתרון אחד עבור העולם, העדויות מסתדרות ולכולם נוח עם הפתרון, בעוד הוא עצמו יודע מי הפושע האמיתי. הוא עוזר בכיסוי הפשע כי מה שחשוב לו זה הפתרון. הוא הגיע לאמת, ואת עשיית הצדק הוא משאיר לאחרים – כי בהיבט המוסרי, הוא משותק. הקובלנה של הבלש היא למעשה תלונה מתמשכת על כך שהגורל, שהועיד לו תפקיד של בלש, לא צייד אותו בכלים המתאימים כדי לפתור את התעלומות המטרידות אותו באמת. זה מה שהשתנה".

זה מחזיר אותי למה שאמרת קודם, התהייה על המחיר הפוליטי של ההשלמה עם נקודות העיוורון של המציאות.

"קרלו גינזבורג, היסטוריון שאני אוהב מאוד, כתב מאמר על ספרות הבלש, והטענה שלו הייתה שספרות הבלש במאה ה־19 מייצרת את האשליה הזאת בדיוק. מין כפילות כזו. אתה חי בתוך מציאות קפיטליסטית ומרגיש שפועלים בה כוחות שאתה לא יודע לפענח. יש כל מיני אינטרסים שאתה לא יודע לשים עליהם את האצבע. העולם השתנה. ואז מגיע הבלש, ואתה אומר: אוקיי, הנה סוכן שיודע לפענח את הדברים האלה. אבל הבלש משרת את הסטטוס קוו. לכן ספרות בלש, לפחות בתחילתה, היא שמרנית. במקום להגיד שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו – אני אומר שאי אפשר לסמוך על אף אחד. אבל גם זה לא באמת קורא לפעולה. זה כמו הקיטורים של השמאל בישראל".

שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

כשיצאת לכתוב את "קילומטר ויומיים", תכננת להתחיל סדרה של רומנים בלשיים?

"לא. אמנם יש משהו בסוף של הספר הראשון שמזמין המשך, אבל לא חשבתי שיהיה כזה. לאליש חזרתי מסיבות אחרות, שלא קשורות לסדרתיות. כל מי שכותב ומעמיד דמויות יכול לספר לך על העניין הזה שמתישהו דמויות הן סוג של רשות בתוכך. היכולת בכלל לגשת לעולם הפנימי קשורה לזה שהם מהדהדים משהו אצלך. אליש עבורי היה הדמות הכי אקטואלית, דמות שחיה בהווה מוחלט ומגיבה אל ההווה הזה. ברוב הספרים שלי, גם אם הדמויות חיות בהווה, יש בהווה משהו שהן מתנכרות אליו. כמו אורי ב'פנים צרובי חמה', שאומרת – כן, אבל אולי כל זה משל. אולי כל האירועים העכשוויים שאנחנו משקיעים בהם כל כך הרבה אנרגיה, הכוחות הכלכליים, החברתיים, שמעצבים את החיים שלנו, הם בעצם משל שאנחנו לא מבינים את הנמשל שלו".

אז מה המשמעות של רומן בלשי בלי פתרון?

"עצם הבגידה בז'אנר גורמת לך לשאול – למה אני קורא את הספרות הזאת בכלל? או קורא בכלל? אפשר לעורר שאלות שקשורות למציאות מסוימת. אני מרגיש שב'קובלנה' עברתי משאלות אוניברסליות לשאלות שקשורות יותר לאופן שבו המציאות מתנהלת. מלחמת עזה יצרה אצלי משבר ובעיקר גרמה לי להבין שהמציאות הרבה יותר איומה משאני משער. אנחנו מועדים לשורה של אסונות הולכים ומחריפים, ולא רציתי לעסוק בזה. רציתי שזה יהדהד פשוט את אי שביעות הרצון הקיומית של אליש. רציתי להפוך את זה לתפאורה, שבה המציאות היא לגמרי שבורה. בשדרות, בכל אזור הדרום, גם בתל אביב, למרות ששם בשלב מסוים זה הפך לסוג של בדיחה, לא הייתה אף שעה שלמה. אף שעה שבה אתה לא נקרע מהעיסוקים כדי להיכנס לחדר ביטחון או פשוט להידרש למה שקורה. אתה שומע הדים של פיצוצים, אתה יודע שמחריבים בתים, הורגים ילדים. אתה לא יכול לקבל את המציאות הזאת. את זה רציתי להעביר. שאי אפשר להגיד 'ככה זה'".

זה הרי ה"ככה זה" המפורסם של קורט וונגוט ב"בית מטבחיים 5".

"הוא כבר מזמן לא רק של וונגוט. אתה שומע כבר את נבחרי הציבור אומרים את זה. שאין מה לעשות. ככה זה. השלימו עם המצב".

ומה עם אליש? הוא עוד יחזור?

"בניגוד לכל הדמויות שכתבתי, אני מרגיש שהשארתי את הבלש שלי ברגע שצריך עוד למצות אותו, את ההשלכות שלו. גם אם הוא יחדל מלבלוש הוא עדיין קיים כאדם, וזה לא קרה לי עם אף אחת מהדמויות האחרות. אם אחזור אליו זה יהיה רק בגלל שזה לא הוגן להשאיר אותו שם, בלימבו. שאר הדמויות, השארתי אותן איפשהו – מה שהן עושות הוא עניינן. אליש עדיין מטריד אותי. אני חושב עליו. על התעלומה שהוא לא הצליח לפתור".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb