טיים אאוט timeout

ראש העיר

| מאת: לי פלר

על אינטימיות, שחיתות וחיות קרקס: הסופר, העיתונאי לשעבר ויקיר העיר נתן דונביץ' כותב על תל אביב שלא הכרתם בספרו החדש, ולא מפחד להגיד שפעם היה פה טוב יותר

נתן דונביץ'. צילום: ראובן קפוצ'ינסקי

"הכותרת של הראיון הזה צריכה להיות – 'החיים זה לא מה שהיה'", אומר לי נתן דונביץ' כשאנחנו נפרדים לשלום. בגיל 87 הוא כבר יכול לומר זאת מבלי שזה יישמע כמו קלישאה. לא מעט שנים עברו מאז הסתיימה הקריירה העיתונאית הרשמית של מי שהיה מאנשי התקשורת המובילים בארץ, ואחד האחראים לפיתוח העיתונות כפי שאנו מכירים אותה היום. זה לא אומר שהוא סיים לחקור, לכתוב ולהביא לנו סקופים – גם אם מדובר באייטמים משנותיה הראשונות של המדינה.

מביתו שבתל אביב, העיר שבה נולד וחי, כשהוא מוקף בקירות שלמים עמוסים ספרים ודיסקים, דונביץ' ממשיך לפרסם ספרים שמשחזרים את ההוויי הלא כל כך רחוק אך בכל זאת נשכח של העיר רבת הפנים. ספרו התשיעי של דונביץ', "אריות ברחוב הירקון", שרואה אור בימים אלה, הוא אסופה של 25 סיפורים אמיתיים שהתרחשו בתל אביב בעשוריה הראשונים, וכתובים ברובם בצורה קוריוזית. אם אתם סקרנים לדעת מיהו ראש העיר שנתפס מתרחץ עירום ומה הייתה פרשת הרצח שזעזעה את הציבור בשנת 1937, כדאי שתניחו ידיכם על הארכיון הזעיר הזה. "יש לי אוסף של כ־4,000 טורים שכתבתי", מספר דונביץ'. "כשעברתי עליו ראיתי שמסתתרים שם כמה סיפורים מעניינים שרוב האנשים היום לא שמעו עליהם ושהם ייחשבו לגילויים של ממש. קיבצתי מעין אוסף או מחרוזת של סיפורים שהם שילוב של דברים שכתבתי פעם עם דברים שחקרתי בשנים האחרונות. רציתי להציג את החיים שהיו אז".

למה חשוב לך שאנשים צעירים היום ידעו מתי התרחש הרצח הראשון בעיר או מתי הגיע הקרקס הראשון?

"צעירים רבים יוצאים לחוץ לארץ לחפש את השורשים של המשפחות שלהם. הם רואים איזה בית של הסבא והסבתא שעכשיו גרים בו איכרים רומנים, פולנים, או הונגרים וזה נחשב משמעותי עבורם. אבל מעט מאוד מהאנשים שנולדו כאן הולכים לחפש את השורשים שלהם בארץ. אנשים לא שואלים את עצמם 'מה הייתה תל אביב?', 'מה הייתה חיפה?'. ערים גדולות כמו ראשון לציון ורחובות נקראו אז מושבות והנסיעה הגדולה מחוץ לתל אביב אז הייתה נסיעה לרמת גן. זה לא הגיוני שאף אחד לא מתעניין בזה".

תל אביב שאתה מציג בספר ממש לא מזכירה את זו שאנו מכירים היום.

"נכון, החיים אז היו שונים מאוד ממה שהם עכשיו. הייתה אינטימיות בתל אביב, לא אמרו לך ללכת לנחלת בנימין מספר כך וכך, היו אומרים 'לך לבית של פרומקין'. לא נעלו דלתות בדירות, רוב האנשים הכירו אחד את השני. בשנת 1930 מכונית נסעה ברחוב אלנבי, נתקעה בעמוד חשמל והנהג נפצע קל. הביאו אותו לבית החולים ברחוב הדסה ובעיתון 'הארץ' הייתה כותרת גדולה 'אסון'. מזכיר העיר הלך לבקר אותו בבית החולים ולהביא את ברכת העיר, למרות שהוא היה פצוע קל והשתחרר תוך יום־יומיים. הפרופורציות היו אחרות וקצב החיים היה אחר – בכל תחום. ניקח את הצד השלילי כדוגמה: היום יש שתיים או שלוש רציחות ביממה, בתל אביב של פעם רצח אחד היה סיפור שעסקו בו שנה שלמה".

אבל שוחד ופרוטקציות היו כבר אז, לצד התמימות שתמיד נוהגים להזכיר כשמדברים על "ארץ ישראל הישנה והטובה". אתה בעצמך הקדשת לכך שני סיפורים ארוכים יחסית בספר.

"הכל היה. בעיצומה של מלחמת העצמאות ב־1948, כשעוד היו קרבות, בן גוריון והממשלה הזמנית החליטו על ניקוי האורוות מאנשים מושחתים. הם החליטו להקים שתי ועדות שירחיקו מהמנגנון הציבורי אנשים שחשודים בשחיתות. זה הגיע לרמה שאפילו את השופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון הרחיקו. הוא טען בתוקף שהעלילו עליו, אבל אז, בניגוד להיום שצריך להוכיח בוועדת טירקל, אם מישהו אמר לשר המשפטים שמישהו לא בסדר זה הספיק. וגם זה לא הפסיק את העוולות. לתוך כל מסע הניפוי נכנסו כמובן גם נקמות. אין ספק שהיו שם קורבנות שווא אבל חשוב לציין את העובדה שבתוך הקרבות, כשעוד לא ידעו מה יהיה גודל המדינה הקטנה הזו שעוד פרפרה, בן גוריון הבין שצריך להתחיל לזרוק את המושחתים".

ספריו של נתן דונביץ'

ספריו של נתן דונביץ'

 עם קריירה תקשורתית שנמשכה 51 שנים דונביץ' יודע לא מעט על שחיתות, אבל הוא עוסק בהרבה מעבר לכך. כמי שנמנה בין אנשי "הארץ" המיתולוגיים הוא אמון בין השאר על פיתוח מדור הספורט המורחב הראשון בעיתונות העברית, על טור חדשני שבו תיאר את הוויי העיר תל אביב ועל ייסודו ועריכתו של "מוסף הארץ" שצורף לגיליון של יום שישי וסימן את תחילת תור הזהב של עיתונות סוף השבוע. אבל כשהוא מסתכל על העיתונות של היום, והוא ללא ספק מעודכן בה יותר מרובנו, דונביץ' לא נלהב במיוחד ממה שהוא רואה. "העיתונות של היום היא צהובה במידה שאיש לא היה מעז להיות לפני 20 או 30 שנה" הוא טוען. "אם יש היום תקיפה מינית מתארים אותה לפרטי פרטים. פעם לא היו עושים דברים כאלה, שמרו על פרטיות ועל צניעות, הקורא לא צריך להיכנס לתוך הקרביים של קורבן אונס. אם יש צו איסור פרסום לגבי קורבן אונס ומתחילים לכתוב שזה התרחש בעיר הזו וברחוב הזה ומראים תמונה של איזה בית אתה כבר יודע במי מדובר – הורסים נפשות ככה. ויש עוד משהו שמפריע לי בעיתונות היום, קחי לדוגמה את פרשת ווטרגייט עם גילויי השחיתות האדירים של ניקסון. עלו עליה שני עיתונאים צעירים של ה'וושינגטון פוסט', אבל כשהם הביאו בערב את הידיעה של אותו יום העורך הראשי ישב ותחקר אותם מאיפה הם הביאו את כל המקורות ולא הסכים לפרסם פרטים שלא נמצא עבורם מקור שני. העורך היה מעביר את הידיעות דרך פילטרים עצומים. היום את רואה ידיעות של יחצנים שאפילו לא עשו להן הגהה והצמידו את השם של הכתב מעל זה".

מה עם עיתונות מודפסת מול עיתונות אונליין?

"בספרות למשל יש מעבר גדול לדיגיטל, אבל עדיין יש הרבה אנשים שאומרים שהם צריכים להחזיק ספר ביד ולהרגיש את הנייר, וכל עוד הם קיימים, ספרים מודפסים יתקיימו. עיתונים זה סיפור אחר, אני נכנס ל־ynet או לאתר 'הארץ' וקורא שם דברים יממה לפני שהם מתפרסמים בעיתון. אני לוקח לפעמים את העיתון של היום ליד ושואל: מה בעצם יש פה לחדש? הרי את הסיפור הזה כבר קראתי באינטרנט".

 "אריות ברחוב הירקון", נתן דונביץ', כרמל, 178 עמ'

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601