טיים אאוט timeout

שירים מהחצר האחורית

פרויקט סופרים
| מאת: אילנה ברנשטיין

ארז ביטון מספר מדוע לא לקח חלק בסצנת השירה של שנות ה־70, מדבר על הקשיים שחווה משורר מזרחי כשהוא כותב מתוך עמדה שמאלנית ומסביר מה הוא מוצא בשירתו של רועי חסן

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/06/sizes/DSC4672_H_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/06/sizes/DSC4656_H_wo_680_382.jpg
ארז ביטון. צילום: יולי גורודינסקי

ארז ביטון, אחד מבכירי המשוררים הכותבים כיום, פרץ לתודעה עם ספרו "מנחה מרוקאית" שיצא לאור בשנת 1976. הספר, שנדחה על ידי ההגמוניה הספרותית של אותם ימים בטענה כי אין זו שירה אלא פולקלור, הפך במרוצת השנים לאחד הספרים המשפיעים ביותר בשירה העברית. מאז פרסם ביטון ארבעה ספרים נוספים, המהווים עד כה את מכלול יצירתו.

בשיריו יצר ביטון שפה שירית חדשה, דו לשונית לעתים – עברית וערבית מרוקאית, בעלת תחביר צורני ותוכנִי ייחודי. שירתו אפשרה לקולות מושתקים לפתוח את הפה, ולערער על הפואטיקה הרווחת בשירה העברית, כמו גם על ה"אני" הדובר שלה. ארז ביטון פתח דלת שלא נסגרה מאז לשירה רלבנטית, חיה, חדשנית, חברתית ופוליטית.

בשיחה שניהלנו בעקבות זכייתו בפרס עמיחי למפעל חיים ביקשתי לשמוע על חניכתו כמשורר, על צמתים מכוננים בחייו ועל פעילותו בתחום השירה, שיחה שכמוה, כך נדמה, לא התנהלה איתו עדיין.

שאלתי את ארז ביטון מתי החל לכתוב שירה, אך בטרם ענה נמשכו זיכרונותיו לאותם ימים ראשונים שעשה עם משפחתו לאחר הגירתם לישראל.

"עליתי לישראל ב־1949, תחילה הושיבו אותנו במעברת רעננה ובהמשך נשלחנו לעיר העולים לוד. שם שיכנו אותנו בבתים של מפונים ערבים. הצלחות והכוסות של המשפחה המפונה היו עדיין על שולחן האוכל כשנכנסנו הביתה".

הבית הפלסטיני הנטוש הוא תמונה כואבת – אתה זוכר ביטויים של תמיהה מצד הוריך או בקרב השכנים?

"הייתה אז התעלמות מההיבט הזה, קיבלו את זה כדבר מובן מאליו. אבל אחרי מלחמת 1967 הגיעו אנשים שטענו כי גרו בבתים האלה. יום אחד הגיעה אישה אחת גם אלינו ואמרה לאמי שהיא בעלת הבית. שתיהן פרצו בבכי. ככה זה היה".

ארז ביטון ואילנה ברנשטיין. צילום: יולי גורודינסקי

ארז ביטון ואילנה ברנשטיין. צילומים: יולי גורודינסקי

בוא נחזור לימי ראשית השירה שלך.

"זה קרה בבית חינוך עיוורים. בעקבות ידידוּת של אחת המורות עם המשוררת זלדה התוודעתי לראשונה לשירתה, והתחלתי לכתוב בעצמי. עד מהרה נהפכתי למשורר החצר של בית חינוך עיוורים, ובכל פעם שהיה אירוע ממלכתי התבקשתי לכתוב שיר. את השירה האמיתית שכתבתי, שירי מכאוב ובדידות, לא חשפתי".

מתי הבנת שאתה משורר?

"בגיל 23, עם תואר בעבודה סוציאלית, החלטתי לשלוח עשרה שירים לכתב העת 'קשת'. התקבלו חמישה. במקביל שלחתי את 'רוח תזזית' ל-'הארץ'. שיר שהפך במשך הזמן לטקסט מחאתי, אף כי אני לא השכלתי לראות בו טקסט כזה אז. לא הבנתי אותו".

החלפת את ה-"אנחנו" ההגמוני האשכנזי החילוני הישראלי ב-"אנחנו" מזרחי חתרני?

"ביטאתי עמדות רגשיות אישיות שהיו למעשה עמדות חברתיות בלי להתכוון לכך מראש. השינוי חל ב־1973 בעת לימודיי לתואר שני בבר אילן. מצאתי את עצמי מסתובב עם צעירים בעלי תודעה חברתית מפותחת משלי. הקמתי את הסניף האקדמי של הפנתרים השחורים. אחת הפעילויות הנמרצות שלנו הייתה סביב מועמדותו של יצחק נבון לנשיאות. רצינו נשיא ספרדי. אפילו הלכנו לקציר והפצרנו בו להסיר את מועמדותו. זה לא קרה".

מתי התגבשה ההחלטה להוציא ספר?

"פניתי לאלישבע קפלן, אישה יקרה שהקדשתי לה שיר בספרי האחרון 'נופים חבושי עיניים'. ביקשתי ממנה לקרוא את השירים ולחוות דעה. אלישבע שהכירה את הפרופסור לספרות שמעון הלקין, העבירה אותם אליו, והוא אמר: יש לך ספר. פְּנה להוצאת עקד, הם לא מהססים לפרסם משוררים צעירים. ואז במהלך העבודה על הספר ובעקבות החיבור שלי לפנתרים התחלתי לדבר עם עצמי. אפשר להגיד 'הִתְחָבַרְתִּי' עם עצמי, וחיברתי בין האני המרוקאי לבין האני הישראלי. לאיתמר (יעוז קסט) יש התכונה הזו של פרגון לזולת והוא עודד אותי להמשיך בכיוון הזה, אולי מפני שגם הוא מהגר".

ארז ביטון. צילום: יולי גורודינסקי

ב־1976, השנה שבה "מנחה מרוקאית" יצא לאור, התפרסמו גם ספריהם של וולך, ויזלטיר והורביץ שהיו המשוררים הבולטים באותן שנים. האם היית קשור באופן כלשהו לסצנת הספרות בתל אביב?

"לא הייתי מחובר לסצנה, הביקורת התייחסה אלי כאל משורר אתני ואל שירתי כאל פולקלור. אך לרוב הייתה התעלמות מקיומי. במידה מסוימת גם אני רציתי לבדל את עצמי. מוקד פנה אליי וביקש שיר, לא הרגשתי שיש לו נכונות לקבל אותי כמות שאני וסירבתי. היו פעמים שהקראתי שירים ב-'גלריה 7' יחד עם רחל חלפי או יעקב בסר, הקהל הגיב יפה, אבל הביקורת המשיכה להתעלם. את המשוררים שהזכרת אני אוהב בעיקר מפני ששירתם היא אישית ולא אישית. כל אחד בדרכו. האוניברסאליות היא סוג של מכשיר שבעזרתו ניתן להגיע לתמצית של השיר".

אתה לא חושב שהחתירה לאוניברסאליות היא סוג של פרובינציאליות?

"אז הכול עסקו באוניברסאליות. זה היה המדד לשירה טובה. אם זה לא אוניברסאלי זה אתני, זה דתי, זה אישי ועל כן מוגבל. בכך הלא האשימו את השירה שלי. איש לא אמר על שירתו של אבות ישורון שהיא אינה אוניברסאלית. על אף שגם הוא משלב את לשון היידיש בשירה וגם את הערבית הפלסטינית, וגם הוא מדבר על אנשים קונקרטיים, על זיכרונות אישיים, על התלישה של אדם מביתו".

אף כי חלק ניכר של שירתך עוסק בפוליטיקה של זהויות, אינך מתייחס לסכסוך הישראלי פלסטיני, לכיבוש ולעוולותיו.

"אמנם לא כתבתי על כך כמעט, אך הקדשתי חלק ניכר מפעילותי ההתנדבותית לסכסוך. אני בקשר מתמיד עם משוררים פלסטינים החיים בישראל, ואף מופיע אתם לעתים קרובות מול קהל. הקמתי מרכז ים תיכוני בינלאומי במטרה לקרב את הצדדים ולטעת את ישראל בהקשר שאליו היא שייכת. יש משוררים מזרחים שמתייחסים בשירתם לסכסוך מתוך עמדה שמאלנית, אך השמאל לא מקבל אותם. מצד אחד המדיניות של השמאל היא פרו-ערבית, מצד שני הוא חסר יכולת להכיל את המזרחי ואת הכאב שלו. דוגמה טובה לזה קיבלתי מעל דפי העיתון במאמר רצוף גידופים שכתב יורם קניוק כשהתחלתי לפרסם את הטור שלי ב'מעריב'".

לא אוכל לסיים את שיחתנו בלי לשמוע מהי דעתך על השירה הצעירה הנכתבת כיום, ובמיוחד על משוררי "ערס פואטיקה"?

"'ערס פואטיקה' כותבים לפעמים באופנים מחוספסים אולי, אך אני מוצא במשוררים אלה , ובעיקר ברועי חסן, ביטויים של שירה שמדברים אלי. שירתם נוגעת לי. תחושתי היא שיש להם הכלים וההזדמנות שלא היו לי. אני מאמין לצעקה שלהם, לכאב שלהם, אך עם זאת חורה לי שצעקה כזאת יכולה לבקוע עדיין בקרב הדור הצעיר. אני חושב ש-'ערס פואטיקה' הם החלק המושתק שבתוכי".

ספרה האחרון של אילנה ברנשטיין "העיר המזרחית" ראה אור השנה בהוצאת ידיעות ספרים

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 1132b7ef270361ea