טיים אאוט timeout

"הסבתא של הגל החדש" היא צפיית החובה שכולנו זקוקים לה

| מאת: יעל שוב

היא מימנה בעצמה את סרטה הראשון, טלטלה את התרבות הצרפתית וגרמה לנשים להאמין שיש להן מקום בקולנוע. הרטרוספקטיבה לאנייס ורדה מגיעה לסינמטק בדיוק בזמן

אנייס ורדה בהוליווד, 2017 (צילום: Getty Images)

קראו לה "הסבתא של הגל החדש הצרפתי", והכינוי הזה רודף את אנייס ורדה עד היום. הוא נועד לתת לה כבוד, לכאורה, כבמאית האחת בקרב חבורה של יוצרים צעירים ששינו את פני הקולנוע, וכמי שסרטה הראשון מ־1954 קדם לגל המדובר בחמש שנים ונתן לו השראה. אבל הכינוי החביב הזה מתנשא עליה ומקטין אותה, כדרכם של כינויים שגברים מעניקים לנשים. "הסבתא", ילידת 1928, הייתה מבוגרת מגודאר בשנתיים. סרטה התיעודי המלבב "אנשים ומקומות", שהעניק לה מועמדות ראשונה לאוסקר בגיל 90, הוכיח שהיא עדיין יוצרת בשיא כוחה. כשהוענק לה אוסקר על מפעל חיים ב־2017 היא התגאתה בנכדיה שבאו עמה לטקס, וכך הגדירה מחדש את המשמעות של התואר המצמצם.

אחרי שאנג'לינה ג'ולי אמרה שורדה "הראתה לכולנו את הדרך", היוצרת עם תספורת הקערה הנצחית שהפכה לחלק מהדימוי הידידותי שלה, עלתה לבמה ואמרה: "אני רוצה להודות לארבע הנשים המבריקות, היפות והאינטליגנטיות שדיברו, ויש לי שאלה קטנה – אין גברים בחדר הזה שאוהבים אותי ושידברו עליי?". וכך, בדרכה האירונית והקלילה היא פגעה בול. לא מעט גברים דיברו בשבחה במהלך השנים, אך הקולנוע שלה עדיין נדחק הצידה על תקן יצירה אידיוסינקרטית. כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב שמה הוזכר רק בחטף. הרטרוספקטיבה של יצירתה שתחל השבוע (9.1־26.1) בסינמטק תל אביב, עם תשעה סרטים באורך מלא ועוד כמה קצרים, חושפת קולנוע עשיר, כובש, מרהיב, אישי ועדיין רדיקלי, שהייתה לו השפעה מהותית על הקולנוע בכלל ועל הקולנוע הנשי בפרט.

"אני לא תיאורטיקנית של פמיניזם", היא אמרה פעם. "עשיתי הכל – הצילומים שלי, האמנות שלי, הסרטים שלי, חיי – במונחים שלי, ולא כמו גבר". רק סרטה המוזיקלי (ורדה כתבה גם את מילות השירים) "האחת שרה, השנייה לא" מ־1977 (שלישי 15.1, 20:00) הוא פמיניסטי במוצהר, בספרו על חברות ארוכת שנים בין שתי נשים על רקע הפעילות של התנועה הפמיניסטית בצרפת של שנות ה־70. ב־1971 ורדה חתמה על "המניפסט של ה־343" שקיבץ נשים שעברו הפלה. זה היה אקט של מחאה נגד אי החוקיות של הפלה, וניסיונה האישי בא לידי ביטוי בעלילת הסרט. שוט הסיום המרגש מתמקד בבתה בת העשרה רוזלי, כנציגה של דור העתיד.

סרטה הראשון "לה פואן קור" (חמישי 10.1, 20:00) הוא פלא של ממש. בגיל 25, אחרי שלמדה היסטוריה וצילום והשתלמה כצלמת סטילס (קריירה מקבילה שבה המשיכה כל חייה), ורדה החליטה שהיא רוצה לעשות סרט, אף שראתה רק קומץ סרטים עד אז. היא מיקמה אותו בכפר דייגים בדרום צרפת שבו העבירה את נעוריה במלחמה ומימנה אותו בעצמה (בתוספת הלוואה מאמה). בהשראת המבנה הייחודי של "דקלי פרא" של פוקנר היא כתבה תסריט הפורש לסירוגין שני סיפורים שאינם קשורים זה לזה – האחד מלוהק בבני המקום ומתאר את חיי היומיום של הדייגים ואת הסתבכויותיהם עם הממסד, השני עוקב אחרי אישה פריזאית ובן זוגה יליד הכפר (פיליפ נוארה) שנישואיהם עלו על שרטון. שני הסיפורים מוגשים בסגנונות שונים – זה החברתי בסגנון ריאליסטי מאולתר, השני אמנותי ומלאכותי באופן מודגש, ושניהם מצולמים להפליא בתנועות מצלמה ארוכות ומשוחררות בשחור־לבן מרהיב. התיאורטיקן אנדרה באזן תיאר את הסרט כ"חופשי וטהור", ואף שהתקשתה להשיג מפיץ, כל הקולנוענים הצעירים של התקופה צפו בו ולמדו איך אפשר לעקוף את הממסד הקולנועי ולעשות סרט ייחודי ויפהפה עם תקציב של שרוך נעל.

בסרטה העלילתי השני "קליאו מחמש עד שבע" (רביעי 9.1, 21:00), שאותו עשתה אחרי שפגשה את בעלה הקולנוען ז'אק דמי, ורדה ניסתה מבנה נרטיבי פורץ דרך אחר – סיפור בזמן אמת. הסרט עוקב אחר זמרת מצליחה במהלך שעתיים שבהן היא מחכה לתוצאות ביופסיה. חרדתה ממוות אפשרי מעוררת את קליאו להשיל את הנרקיסיזם שלה, להתנער מהמבט הגברי שצמצם אותה לבובה מושלמת, ולהתמודד עם שאלות אקזיסטנציאליסטיות. במהלך הסרט קליאו צופה בסרטון אילם – בכיכובם של גודאר, אנה קרינה ושאר אושיות הגל החדש – המספר בהומור על גבר שמבטו מגדיר את העולם. "בין כבדות לקלילות אני מעדיפה את הקלילות", אמרה ורדה.

"האושר" מ־1965 (שני 14.1, 19:00) שם דווקא גבר במרכז, בחירה שמתגלה בהדרגה כאירונית. הסרט מספר בצבעוניות חושנית וזוהרת על משפחה מאושרת – אבא נגר, אימא תופרת שמלות חתונה ויש זמן לפיקניקים פסטורליים בחיק הטבע, עד שאבא מחליט להוסיף לעצמו עוד מנת אושר ולוקח מאהבת. לצד השחקן ז'אן קלוד דרואו (הדומה באופן מפתיע לביל היידר), ורדה ליהקה את אשתו ושני ילדיו, כדי להשיג תחושה משפחתית אמיתית. נאמר על הסרט שהוא יוצא נגד הקודים הבורגניים של הקהל הצרפתי, כשם שעשה טריפו ב"ז'יל וג'ים" למשל. כמותו ורדה מתבוננת במשולש האוהבים בלי לשפוט את גיבוריה, אך המערכה האחרונה מנסחת אמירה מהדהדת, שמבהירה ללא ספק – שום גבר לא היה מביים סרט כזה.

"עוברת אורח" מ־1985 (רביעי 23.1, 20:00), המלווה את מסעה של צעירה חסרת בית בשם מונה (סנדרין בונר) אל מוות ידוע מראש, היה לסרטה המצליח ביותר, על אף היותו הקשה והמטריד שבהם. זו יצירה מכוננת המשלבת סגנון תיעודי עם שוטים ארוכים ויפהפיים ומותירה את הצופים תוהים לגבי הגיבורה האניגמטית. "מונה וורדה לא ניסו להיות מהפכניות, הן פשוט היו", אמרה קימברלי פירס, הבמאית של "בנים אינם בוכים". "ורדה שמה אותה על המסך בלי להצדיק את תשוקותיה ובלי להפוך אותה לאישה שמנסה להשתחרר. האיור הכן והסקסי של תשוקה אנושית על מסך שנשלט על ידי גברים, דחף אותנו, נשים ויוצרות קוויריות, לספר את הסיפורים שלנו. היא נתנה לי השראה לספר על דמויות כמוה, שלא שמו זין".

לא רק הסרטים של ורדה שימשו השראה, אלא גם דמותה הכובשת ועצם העובדה שהיא מעולם לא הפסיקה ליצור. כשהמצלמות נעשו קלות ודיגיטליות היא החלה לצלם את סרטיה בעצמה. סרטיה התיעודיים אישיים מאוד – "בית ספר לצניעות" היא קוראת להם. "דאגרוטיפים" מ־1975 (שישי, 181, 13:30), שצולם בחלקו על ידי נורית אביב הישראלית, הוא סדרה של דיוקנאות שובי לב של בעלי החנויות ברחוב שבו התגוררה עם משפחתה ועם החתולים (שאהבתה אליהם ניכרת בכל סרטיה). הסרט הציע גישה חדשה לקולנוע תיעודי – שילוב של מבט אנתרופולוגי ועם זאת אישי ומלא חיבה למושאי המחקר. בשנים שחלפו מאז הקולנוע התיעודי פנה בעקבותיה.

"החופים של אנייס" שאותו יצרה בגיל 80 (שבת 26.1, 21:00) היה יכול להיתפס כסיכום של חייה אלמלא המשיכה ליצור. זוהי אוטוביוגרפיה מקסימה ומרגשת, השוזרת בחן זיכרונות, תצלומים, וקטעים מסרטיה ומחייה עם אהובה המנוח (דמי מת מאיידס ב־1990) בפריז ובלוס אנג'לס. הופעות אורח של החברים הריסון פורד וג'ים מוריסון תורמות אבק כוכבים. גם אם לא הכרתם אותה קודם, תצאו מהסרט מאוהבים באישה המופלאה שחיה כך את חייה ויצרה כך את אמנותה.

← רטרוספקטיבה של אנייס ורדה, סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, 9.1־26.1, 40 ש"ח לסרט

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0