טיים אאוט timeout

הבמאית הישראלית הכי מוערכת בצרפת חוזרת בסרט חדש

| מאת: נעה עמיאל לביא

לאחר שלמדה בפריז בסיקסטיז וצילמה את "שבלול" בישראל, נורית אביב גויסה למהפכת הגל החדש ומאז היא ממשיכה לקצור שבחים. ראיון על חלונות, חלומות ושפה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2019/02/sizes/NurithAssiseH_wo_680_382.jpg
נורית אביב. צילום: דניאל צ'צ'יק

לנורית אביב יש אובססיה. כבר שנים שהיא מתעסקת בשפות, חלומות וחלונות. סרטיה האחרונים עוסקים כמעט כולם בשפה וכמו בחלומות, גם בהם זולגת הילדות למציאות. בכל סרט יש חלון שמשקיף החוצה, ומזכיר שיש חיים מחוץ לסיפור שמסופר כרגע. החלונות מלווים את אביב דרך קבע. היא משתדלת להעלות מדי יום לעמוד הפייסבוק שלה תמונה הקשורה בחלון. לעתים זה הנוף הנשקף מחלון ביתה הפריזאי, ולפעמים זאת השתקפות של חלון לבן על זגוגית במוזיאון פיקאסו האהוב עליה. ״צילום הוא חלון. שפה היא גבול. ומה התפקיד שלי כצלמת אם לא לבדוק את השפה של התמונה, כלומר את הגבול שלה?״, היא שואלת.

אביב, 72, נולדה בתל אביב לזוג הורים שעלו מגרמניה. אביה היה האנס חיים פין, אחד מצלמי העיתונות החשובים בתולדות המדינה. היא עצמה מצלמת מגיל ארבע, והתמונה הראשונה שצילמה פורסמה כשהייתה בת שש וחצי. ״אני לא יודעת להסתכל על העולם בלי לצלם, בלי לעשות פריים״, היא מודה. בצבא שירתה כצלמת בעיתון ״במחנה״. עם שחרורה טסה לפריז והפכה לסטודנטית הראשונה בתולדות מגמת הצילום בבית הספר לקולנוע IDHEC (היום La Fémis), אחד מבתי הספר הנחשבים לקולנוע בעולם, שהוציא תחתיו במאים בעלי שם כמו אלן רנה. אביב הייתה גם לאשה הראשונה בצרפת שזכתה להכרה כצלמת מהמכון הלאומי לקולנוע, ובכך סללה את הדרך לצלמות שיבואו אחריה. ״הייתי הבחורה היחידה בכיתה, אבל לא ידעתי שהראשונה אי פעם״, היא מודה. ״היה נהוג שבנות ילמדו עריכה, אבל אני לא רציתי. העדפתי צילום. זה היה מקרי. לא הייתי סינפילית בכלל. המנהל בהתחלה לא הסכים, אבל התעקשתי וכנראה בגלל שלא הייתי צרפתייה הוא הסכים. בדיעבד זה כל כך מוזר. הכל היה בתמימות, לא באתי אז מפמיניזם מיליטנטי״, היא מודה. המעבר לפריז בגיל 20, בעיצומן של הסיקסטיז, לא היה דרמטי. ״הוא היה דרמטי בדיעבד״, היא אומרת, ״אבל הייתי ילדה תמימה ומה שעניין אותי היו הלימודים. לא הייתי מודעת לכל השאר״.

במאי 1968 הגיעה אביב למינכן כדי לעשות סטאז׳ בטלוויזיה. היא הכירה שם במאי שגייס אותה לצלם סרט על בתי ספר. במקרה, פרץ באותה עת מרד הסטודנטים באירופה וביתר שאת בגרמניה, והפך את הסרט למשמעותי בהרבה ממה שתיארו לעצמם היוצרים. בתום לימודיה חזרה לישראל, וב־1970 צילמה את הסרט ״שבלול״ על חבורת לול, בכיכובם של אריק אינשטיין, שלום חנוך ואחרים.

אביב בברלין, מאי 1968

אביב בברלין, מאי 1968

שלוש שנים מאוחר יותר הזמין אותה חבר מהלימודים לצלם את סרטו ״אריקה מינור״. ב־1974 הוצג הסרט בפסטיבל קאן. במקרה נכחו בהקרנה הבמאי הדגול ז׳ק דמי (״מטריות שרבורג״) ובת זוגו, הבמאית המוערכת אנייס ורדה. ורדה – צלמת בעצמה – התלהבה מצילום הסרט וקלטה את שמה של אביב בכתוביות. היא רשמה את שמה מבלי שידעה אם מדובר בגבר או אישה, והחלה במסע חיפושים אחריה. יומיים לפני תחילת צילומי הסרט התיעודי ״דגראוטיפ״, המביא את סיפור הרחוב שבו התגוררה ורדה, איתרה הבמאית הנודעת את הצלמת החמקמקה. החיבור שנוצר עם ורדה הניב כמה סרטים יפהפיים, וסלל את דרכה של אביב לקריירה קולנועית בינלאומית מפוארת.

ב־1980, כשעברה ורדה ללוס אנג׳לס יחד עם משפחתה, היא הזמינה אליה את אביב כדי להמשיך את עבודתן המשותפת. שם גם צילמו את הסרט האהוב על אביב במיוחד, Documenteur. אביב טוענת כי הוא מהאישיים ביותר של ורדה. ״הסרט נעשה מיום ליום״, היא נזכרת. ״למרות שהוא צולם בלוס אנג׳לס, כמעט ואין בו שמש. צילמנו רק בצל או בפנים״. האווירה הקודרת מתכתבת עם העלילה: אישה צרפתייה שחווה פרידה בארץ זרה ונאלצת לגדל את בנה הקטן לבדה. הסרט עוקב אחר התמודדויות היום־יום של הגיבורה, וכמה מהסצנות מצולמות במכבסה טיפוסית. ״אני זוכרת את הרגע הזה בלילה שצילמנו את האישה במכבסה. היינו רק אנייס ואני. האישה היתה רק עם עצמה, וזה היה רגע כל כך מקסים בעיניי״.

נדמה כי המוטיב העובר כחוט השני בקריירה המרשימה של אביב היא המקריות, וניכר כי היא מחבבת אותה. ״ככה, אגב, אני גם עושה פריימינג. אני קובעת מסגרת מדויקת, אבל משאירה בה מקום למקריות. כלומר, מאפשרת למקריות להתקיים. למשל בצילום, אני משתדלת להגיע לשטח אחרי שאני יודעת כבר הכל: מכירה את המרואיינים, יודעת מה הם הולכים להגיד. אם אני מצלמת נוף, אז אני יודעת מה אראה ומה מצפה לי. אבל יש איזו אמת פנימית, שאני קוראת לה קצב, שהיא מאפשרת להפגיש בין מה שמתאים. אני חושבת שהמסגרת הזאת, שמאפשרת מקריות, היא הדבר הכי חשוב בקולנוע דוקומנטרי. אני אף פעם לא מצלמת מלא ועורכת אחר כך. אני מצלמת מהר ועורכת מהר, כי הדברים קורים בפרטים״, היא אומרת, ומתארת רגע פרוסטיאני: ״יש את הרגעים האלה, שאת רואה פתאום משהו שיכולת לראות מיליון פעמים קודם, פרט שתמיד היה מולך אבל אף פעם לא ראית לפני כן, ופתאום היום כן ראית אותו. זה צילום. זה קולנוע״.

בצרפת שמה של אביב הולך לפניה. ב־2008 ערך לה ה־Jeu De Paume, מוזיאון צילום מהחשובים בעולם, רטרוספקטיבה נרחבת, וב־2015 ערך מרכז פומפידו לאמנות מודרנית בפריז רטרוספקטיבה שהציגה את כל עבודותיה. היא מוזמנת על בסיס שבועי להרצות ולשוחח על סרטיה ברחבי הרפובליקה, ועושה זאת ברצון ובמרץ. בארץ היא ידועה בעיקר בקרב יודעי חן. במשך שנים רבות לימדה בסם שפיגל ובספיר, וכיום היא מלמדת בעיקר במינכן.

 

חלונות 68'

השיחה בינינו מתקיימת בין שני חלונות סקייפ. היא בביתה בפריז, ואני בביתי בתל אביב. יש בה אנרגיית נעורים ששמורה כנראה למי ששנים רבות עוסקת במה שייעדו לה חייה. אביב אסוציאטיבית, קופצת מנושא לנושא, אבל גם מתעמקת ויורדת לפרטים. חשוב לה להיות מדויקת. לעתים היא בוחרת מילים בקפידה, ולפעמים הן פשוט יוצאות ממנה החוצה, מתחברות לאיזה דימוי שמרגש את שתינו.

הסרטים שמביימת אביב מאופיינים בצילום מוקפד אך פואטי, על גבול האמנותי. בסרטים שלה מרואיינים רבים. אביב דואגת לצלם כל אחד מהם, לפני שהוא מדבר, כמו בתמונת סטילס: הדמות עומדת וכמעט לא זעה, כאילו מחכה שאביב תלחץ על הקליק ושהצמצם ייסגר. הרקע הוא תמיד מקום המזוהה עם הדמות, למשל על יד חלון במשרד או על רקע הבית. הכתוביות שנלוות לצילום, שמסבירות מי האדם שמדבר, הן רזות, לבנות, צנועות. בכלל, סרטיה של אביב צנועים מאד. הדבר העיקרי הוא הסיפור, הדמות, התמונה. היא מעידה על עצמה כי דואגת לבקר במוזיאון לפני כל סרט שמצלמת. ״בתור במאית חשובה לי הצורה ממש כמו התוכן, כי זה מה שעושה קולנוע״, אומרת אביב.

״בכלל לא רציתי להיות במאית", היא אומרת, "לא עלה בדעתי. רציתי להיות צלמת. זאת הייתה תאונה. לא משהו שחלמתי עליו. היו לכך שתי סיבות, קודם כל קיבלתי לפתע כמה הצעות לביים, ואיכשהו הסכמתי לזה. שנית, התחילו לצלם בווידאו והפסיקו לצלם עם עוזר צלם. לא הייתי מוכנה לזה, אז החלטתי לביים וכך שמרתי על הצוות שלי״, היא אומרת ומוסיפה: ״ועדיין בתור במאית חשובה לי הצורה ממש כמו התוכן. כי זה מה שעושה קולנוע״.

מ־2004 החלה אביב לעסוק בשפה בסרטיה. סרטה ״משפה לשפה״, שיצא בשנה זאת, זכה במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב. חבר השופטים כתב עליו: ״זוהי יצירה שלמה בעלת מבנה מהודק וברור ואיכויות קולנועיות מרשימות. בין שפת התמונות לשפת המילים מתהווה אמירה שהיא בו זמנית אוניברסלית וישראלית. כוחו של הסרט נובע בין השאר מבחירה מוקפדת שלדמויות ומקומות, רגישות תרבותית ומשמעת אסתטית״. כל הסרטים שיצרה מאז עסקו גם הם בשפה.

מה כל כך מושך אותך בשפות?

״זה התחיל בכך שכששואלים אותי מהי שפת אמי, אני לא יודעת מה לענות. הוריי דיברו גרמנית, בחוץ דיברתי עברית, אני חיה בצרפת ועל כן צרפתית היא שפתי השלישית״, אומרת אביב בעברית רהוטה, שיש בה מן הכבדות הצרפתית משולבת בחיתוך גרמני. ״אני חושבת שבתור צלמת אני סוג של מתורגמנית. יחד עם הבמאי, אני מתרגמת את התסריט לשפה קולנועית. צריך לחשוב איך לצלם, באיזו תאורה להשתמש ומה האווירה שתיווצר. אז עניין התרגום נמצא כל הזמן בשטח. אבל השפה הקולנועית היא זאת שמעסיקה אותי. כשאני ניגשת לסרט, אני עסוקה חודשים בשפה הקולנועית. אחר כך אני מצלמת מהר ועורכת מהר״.

סרטיה של אביב מתאפיינים בהיעדר פסקול. המנגינה המלווה אותם היא דיבור המרואיינים. ״אני מחפשת את הדיבור הפואטי, מבחינת קצב וזמן״, היא אומרת.הדבר ניכר בסרטה החדש, ה־13 במספר, ״Signer״ (בצרפתית: ״לסמן״), העוסק בשפת הסימנים, שיוצג ב־26 בפברואר בסינמטק תל אביב. לא מעט במאים לבטח היו מוטרדים מהשאלה כיצד ניגשים לסרט העוסק בדמויות שאינן מדברות. אולם את אביב זה לא הרתיע כלל. להיפך, היא התמסרה לשקט  ולקולות שמלווים את שפת הסימנים, והדגישה אותם. ״הסאונד היה הדבר שעבדנו עליו הכי קשה, בילינו עשרה ימים בעריכת סאונד. דווקא בגלל שהם לא מדברים, השקט הוא סוג של שקט אבל הוא לא ממש שקט. ולכן גם לא היה לי מתורגמן משפת הסימנים שמתרגם בו זמנית את שפתם, כי רציתי להראות את השפה כמות שהיא. לא רציתי שמישהו אחר יחליף את הקול שלהם, כי כל הרעיון זה שהם מדברים אחרת״.


אביב עצמה אינה דוברת שפת סימנים, ונעזרה במתורגמן, שלאחר כל שוט תרגם את הדברים שאמרו המסמנים. את עבודת התרגום שלו הציגהבסרט. ״היה ליחשוב  להראות את זה, כי זה שייך לשפה וחלק ממנה״.

הרעיון לסרט הגיע בעקבות סרט קצר שביימה אביב בשיתוף עם השחקנית החירשת עמנואל לאבורי והפילוסופית ברברה קאסן, שהוצג בתערוכה במוזיאון MUCEM במרסיי. התערוכה עסקה במלים שקשה לתרגם. לאבורי סימנה 13 מלים ב-11 שפות סימנים שונות. לסמן מלים בשפת סימנים זה כמו לבטא אותן בשפה מדוברת. בעקבות הסרט, נחשפה אביב לכך שבישראל ישנן שפות סימנים מקומיות ייחודיות, ושמדובר בדבר נדיר. ״אמרתי לעצמי, אני בסרט מדהים!״, וכך החליטה לצלם.

כמו בסרטיה הקודמים, גם ב״לסמן״ טווה אביב שני נראטיבים יחד: אישי ומחקרי. כך למשל, מציגה אביב את סיפורם האישי של משפחת מנשה, שבה ההורים דבי ואייל חירשים וילדיהם, הגר ויהב, שומעים. דרכם נחשף הצופה לכך ששפת הסימנים נרכשת כמו כל שפה אחרת. המילה הראשונה שמבטאת הגר התינוקת היא ״חלב״ בשפת הסימנים, שאותה מסמנים בעברית כמו חליבת פרה. ״בזכות הגר אנחנו מגלים שהילד מקבל את הסימן כמילה. בנוסף, הילדה לא יודעת שמדובר בפרה. בשבילה, זה מסומן שרירותי. את רואה כאן ממש איך נוצרת שפה, ודרך הסימן הוויזואלי את רואה גם את כל ההיסטוריה של המילה, מאין היא הגיעה״, אומרת אביב.

לצד סיפורה של המשפחה, מלווה אביב את המעבדה לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה ואת העומדות בראשה: פרופ' עירית מאיר ז"ל, שנפטרה לאחר צילום הסרט, ופרופ' וונדי סנדלר. החוקרות מובילות את הסרט אל שתי קהילות חרשים בכפר אל־סייד ובכפר קאסם, שלכל אחת מהן שפת סימנים ייחודית משלה. למשל, בסרט רואים שהסימנים שמייצגים ״שנה״ שונים זה מזה, אך שניהם קשורים בקציר. ״יש שתי חברות שונות שאין ביניהן שום קשר, אבל שתיהן חקלאיות, ושתיהן בחרו למילה 'שנה' את הקציר. את רואה ממש בעיניים איך שפה נוצרת. הילד שלומד את הסימן לא יודע את זה, אבל את רואה איך נוצרת אבסטרקציה״, היא אומרת. ״הסרט מגלה ששפת סימנים זאת לא שפה אחת, אלא הרבה, ושלכל שפה יש את התחביר שלה, והיא מסובכת לאללה״, היא אומרת וצוחקת.

״לסמן״ נכנס תחת קורת גג אחת עם סרטיה האחרים של אביב העוסקים בשפה. ״מה שאני אוהבת זה ש׳לסמן׳ הוא במסגרת הסרטים על השפות. בזכותו מזמינים אותי להציג את כל הסרטים האחרים בצרפת ובמקומות אחרים בעולם״, היא אומרת. ואכן, לוח הזמנים שלה עמוס בהקרנות, בהרצאות ובשיחות שהיא מקיימת עם צופים לצד הצפייה בסרטיה. מפתיע או לא, מי שמביעים עניין יוצא דופן בעבודתה של אביב הם פסיכואנליטיקנים. אביב הוזמנה לפתוח את הכנס ה־17 לפסיכואנליזה שיתקיים השנה בתל אביב, בארגונה של האסכולה הלאקנייאנית החדשה לפסיכואנליזה. המפגש יתקיים ב־31 במאי במכון הצרפתי, ובמהלכו יקרינו קטעים מסרטיה של אביב, ינתחו אותם וידברו אתה על דחיפות סובייקטיבית בתל אביב בסרטיה.

בצילומים, משתדלת אביב שלא לומר ״קאט״ למרואיינים. סרטיה מאופיינים בשתיקות לצד דיבור ארוך ושוטף של הדמויות. ״כשנותנים לבן אדם להמשיך לדבר, כשלא עוצרים אותו, הוא נזכר. חוץ מזה, אני אוהבת את השקט של אחרי״, היא אומרת. שתינו משתתקות מול מסך הסקייפ, ומאפשרות לשיחה לגווע.

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0