טיים אאוט timeout

הוא קוסם: ריאיון מיוחד עם צ'נינג טייטום לרגל צאת סרטו החדש

| מאת: Time Out לונדון, קת' קלארק

במקום ליפול להתמכרות ולזנות, הפך צ'נינג טייטום את השנים שלו כחשפן לשובר קופות ענקי. עכשיו הוא חוזר עם "מג'יק מייק XXL" ומספר למה גם אחרי שהפך למטאור הוא עדיין לא ממש מבין מה אנשים מוצאים בו. ריאיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/07/sizes/082-1-h_wo_680_382.jpg
חכם משאתם חושבים. צ'נינג טייטום

בגיל 19, אחרי שנשר מהאוניברסיטה, עבד צ'נינג טייטום כחשפן. בערב עבודה ממוצע נדחפו לחוטיני שלו 50 עד 100 דולר בשטרות בודדים. לא קשה למצוא סרטונים מהתקופה הזאת ביוטיוב ולצפות בטייטום מוריד הכל, אבל נשאר עם גרביים, כאילו הוא האח הקטן שלכם שמתאמן בחדר השינה. זה היה בסוף שנות ה־90, ואחרי שנה של חשפנות הוא עזב את המקצוע ועבר להיות רקדן היפ הופ בלבוש מלא, עד שפרץ בגדול בשנת 2006 בסרט "סטפ אפ". הייתם מצפים שלצד קמפיינים של פפסי או למותג האופנה הדושי אברקרומבי ופיץ', קריירת החשפנות תהיה כתם שחור שמעיב על קורות החיים של טייטום, אבל ב־2012 הוא הפך את העבר המפוקפק שלו לשובר קופות, כשכיכב בקומדיה הדרמטית "מג'יק מייק" וגם הפיק אותה. על פי הדיווחים לקח טייטום הביתה 40 מיליון דולר כשהסרט התפוצץ בקופות.

אחת האמירות הנפוצות על טייטום בקרב התעשייה והעיתונאים היא שהוא חכם יותר מכפי שהוא נראה. תמיד חשבתי שזו אמירה קצת מרושעת, אבל גם טייטום עצמו החל ללעוג בשלב מסוים לתדמית הישנה שלו – האח של כולם שמחלק כיפים, מסתובב עם כובע מצחייה על הצד וחושב שהחיים סופר מגניבים. ב"רחוב ג'אמפ 21" הוא משחק שוטר סתום כל כך שלא זוכר אפילו איך להקריא לעצורים את הזכויות שלהם. במציאות אתה לא יכול להיות טיפש ולייצר גל של הצלחות כמו זה של טייטום, אחד השחקנים המעטים בהוליווד שעשו שלושה סרטים ברצף שגרפו יותר מ־100 מיליון דולר ("מג'יק מייק", "לא תשכח" ו"רחוב ג'אמפ 21") ואז המשיך לתפקיד עם ביקורות מהללות ודיבורים על אוסקר ב"פוקס־קצ'ר". עכשיו מגיע לאקרנים "מג'יק מייק XXL" – סרט ההמשך שלוקח את חבורת הגברים המסוקסים והמבריקים משמן תינוקות לכנס חשפנות בפלורידה כדי לתת הופעה אחת אחרונה.

במפגש פנים אל פנים, טייטום נראה לא פחות מדהים מאשר על המסך הגדול. במלון בלוס אנג'לס שבו הוא מתראיין לקראת יציאת הסרט, הוצאה המיטה אל מחוץ לחדר. התיאוריה שלי היא שמישהו היה מודאג שאחת העיתונאיות תשליך את עצמה על טייטום ותגרור אותו לעבר המיטה. נגיד את זה כך – אם מיכלאנג'לו היה בחיים, הוא היה מפסל את טייטום במקום את דוד (או אולי את ג'ו מנגניילו, שמככב לצדו של טייטום בסרט ובמהלך הריאיון עובר במסדרון ונושא באבירות את תיק האיפור שלו). לטייטום יש צוואר של מתאבק וקו לסת שנראה כמו נוף הררי. לא עושים גברים כאלה יותר. ואם זה לא מספיק, הוא מנומס וכריזמטי בטירוף.

כשצילמת את "מג'יק מייק XXL" התנזרת מאלכוהול ומג'אנק פוד. זה היה קשה או שאתה גם ככה טיפוס של "הגוף הוא מקדש"?

"אתה צוחק? יש לי עכשיו בקושי קובייה אחת בבטן ואפילו היא לא קשה. אני אוהב אוכל ואני אוהב להתענג עליו. לאשתי יש חשקים לאוכל בריא, אבל אני ההפך המוחלט. גדלתי בדרום ארצות הברית ואכלתי מלא צ'יטוס. גדלתי על אוכל מעובד, מלא סוכר ומלח, אבל הייתי ילד רזה. בשלב מסוים אתה מגיע לגיל שבו אתה מתחיל לשתות בירה ופתאום המשקל עולה. ב'מג'יק מייק' לא יכולתי להסתיר את זה, זה לא כמו רוב הסרטים שבהם אם אתה מופיע בעירום זה מקסימום כדי ללכת מצד אחד של המיטה לצד השני, ואתה יכול להסתפק בלהכניס את הבטן".

אז אתה לא ממהר לחזור לכושר.

"לא התאמנתי פעם אחת מאז 'מג'יק מייק', אבל אני יודע שאני אצטרך לעשות את זה שוב. אני לא שחקן מספיק טוב כדי לשחק בסרט מבלי להוריד חולצה, אז אני פשוט מחכה עד שלא תהיה לי ברירה".

לא השתמשתם בכפילים?

"לא! אין אף כפיל ב'מג'יק מייק'. אני נשבע".

בסרט החדש מייק והחבורה נוסעים לכנס חשפנים. יש דבר כזה?

"כן, זה קיים. אני לא יודע למה קוראים לזה 'כנס'. זה לא שיש להם דוכנים עם אנשים שמציגים את המילה האחרונה בטכנולוגיית החשפנות. הייתי בשניים כאלה, ומדובר ב־2,000 נשים שמתכנסות בהאנגר ענקי בקרוליינה, באזור הכי שמרני ונוצרי בארצות הברית. זה משוגע".

היית חשפן בצעירותך. הרגשת תחושת השפלה כשעלית לבמה עם התחת שלך מתנדנד מתוך החוטיני?

"לא! אי אפשר להשפיל ילד בן 19 שבחר להיות שם. זה לא שהסתובבתי ברחובות ועבדתי כחשפן כדי לשלם את שכר הדירה. ההורים שלי יכלו לעזור לי בכסף, אבל נהניתי להופיע. זה היה הדבר הראשון שאי פעם עשיתי על במה. מה שכן, לא ממש אהבתי את החלק של הורדת הבגדים. אתה יכול לראות את זה בסרטונים ביוטיוב – ברגע שאני מוריד את הבוקסר אני בורח מהבמה".

"מג'יק מייק" היה להיט היסטרי. זו בטח הרגשה טובה שסרט שמבוסס על החיים שלך הופך להצלחה.

"זו הייתה חוויה חוץ גופית. לא הייתה לנו שום דרך לדעת שהסרט הראשון יצליח כל כך. אני חושב שקצת רכבנו על ההתעניינות סביב '50 גוונים של אפור'. תפסנו טרמפ על הגל הזה".

נרמז בסרט שנשים הולכות לצפות במופעי חשפנות מסיבות שונות מגברים. אתה מסכים עם זה?

"כן, וזה מעניין מאוד. אני חושב שאנשים חכמים ממני יסבירו את זה טוב יותר, אבל איך שאני רואה את זה – גברים הולכים למועדוני חשפנות בשביל הגשמת פנטזיה. זה חד ממדי וויזואלי מאוד. כשנשים מסתכלות על חשפנים, זה קצת כמו מופע ליצנות. הן יותר צוחקות על הסיטואציה מאשר מפנטזות".

בוא נדבר על "פוקס־קצ'ר". היה לך חשוב להוכיח לאנשים שאתה יכול לעשות גם תפקידים רציניים?

"כן, ממש נלחמתי על התפקיד הזה. אמרתי 'שימו אותי בחדר חשוך עם מי שזה לא יהיה שאתם שוקלים לתפקיד ומי שיצא משם בחיים יקבל אותו'. אני חושב שנלחמתי על זה שיאהבו את העבודה שלי, שיכבדו אותי. רציתי לעשות פעם אחת משהו שהוא טוב מספיק, שאנשים יעריכו".

ב־2013 עשית ארבעה סרטים ברצף ומאז הופעת בעוד סרטים. יש מצב שאתה עובד קשה מדי?

"אני לא עובד קשה מדי, אבל כן, אני עושה יותר מדי דברים. אני כמו ילד שמן בבופה – אני בטוח שאני יכול לאכול הכל. אבל זה שאני יכול לא אומר שאני צריך. זה שיעור ממש חשוב לחיים, שהפנמתי מאז שיש לי ילדה".

בתור ילד חלמת להיות מפורסם? התאמנת על נאום האוסקר שלך מול המראה?

"ממש לא. זו לא הייתה הילדות שלי. לאבא שלי הייתה חברה לריצוף גגות עד שהוא נפצע בגב, ואימא שלי עבדה בבנק. אני לא חושב שהם בכלל האזינו למוזיקה. הייתי בקטע של ספורט, לא הייתי תלמיד טוב כל כך אז הייתי משחק בחוץ הרבה. השאיפה שלי הייתה לקבל מלגת פוטבול לקולג'".

אז מה קרה?

"הגעתי לשם, ואז הכתה בי ההבנה שזה לא מה שאני רוצה לעשות. השנתיים הבאות היו של חשפנות ומסיבות, ניסיתי למצוא את עצמי וקפצתי לתוך מאורת הארנב".

כמה עמוק?

"מספיק עמוק, תהיה בטוח. יש לי מזל כי יצאתי ממנה בלי צלקות ובלי בעיות התמכרות. לא כל החברים שלי הצליחו לעשות את זה. החבר הכי טוב שלי מאותה התקופה כבר לא איתנו. זה מסוג הדברים שאחר כך אתה שואל את עצמך – איך זה לא קרה לי בלילה ההוא כשעשיתי את כל הדברים האלה? כשאני חושב על התרחישים שהביאו אותי לשם, אולי אני בעצם לא יכול לקרוא לזה מזל. אני לא אדם דתי, אבל אני כן רוחני".

כל מי שראה אותך כורע על ארבע ומשחק עבד מין בקולר כלבים בסרט "סוף", ינחש שאתה לא לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות. זה נכון?

"כן. אחרי גלובוס הזהב או אחד מטקסי הפרסים האחרים ישבתי בבר עם בנדיקט קמברבאץ'. שתינו בירה ואמרתי לו 'זה משוגע, זה פסיכי, אני לא מאמין שאני פה'. אני מעריץ ממש גדול שלו ובכלל של שחקנים בריטים, הם כל כך מלומדים. הם יכולים לדבר על איזה מחזה שבחיים לא שמעתי עליו, ואני אומר לעצמי 'לעזאזל! אני לא מאמין שאני מנהל שיחה עם אנשים כאלה, אמנים אמיתיים'. איכשהו הגעתי לכאן. זה משונה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 1132b7ef270361ea