אַ מֶענטש

פעם, לפני שנים רבות, התחלתי לעשות כל מיני דברים שדתיים עושים וזה די הלחיץ כל מיני אנשים קרובים אלי, שחשבו שזהו זה, עוד אחד הולך לעזוב הכל ולהסתגר בישיבה ולעשות עשרה ילדים ולהגיד שאריה דרכי זכאי. להגנתם,

נאמר שזה באמת היה לפני המון שנים, והדוגמאות הבולטות בשטח היו אורי זוהר ודומיו, אנשים שנטשו לחלוטין את חייהם ומשפחתם וחבריהם ודומה שאפילו את עצמם, כך שזה נראה כאילו חייזרים השתלטו על גופם והם מנהלים אותו בהתאם להוראות מחללית-האם, כולל הוראה מיוחדת להטיף לסביבתם בצדקנות דוחה, וניסיתי לשכנע את המפחדים שאין ממה לפחד, אבל נראה לי שהם התחילו להירגע רק אחרי שראו הוכחות בשטח: למשל, שביססתי את כל הקריירה שלי על שילוב מבורך של שטויות וגסויות, ואפילו זכיתי על כך לציונים לשבח – פעם,

בהקרנת הגירסה הישראלית של "המשרד" בניו יורק, הציגו אותי בתור "הראשון שהכניס מלים גסות לעיתונות הישראלית" – אכן כבוד גדול, שממנו קשה להיפרד בשביל פשטידת קיגל ודג הרינג ומוזיקה קצת פחות טובה ממה שניתן לשמוע כשאתה דופק את הראש בקיר ומקשיב לאוזניים מזמזמות. וכמובן –  הבטחה לעולם הבא (שכולו, אני מניח, קיגל והרינג ומוזיקה כנ"ל – עד היום אני לא מבין למה המוזיקה היהודית עד כדי כך גרועה, אולי זה סוג של מבחן אמונה).

ולא ממש הטריד אותי מה כולם חושבים, רק שבתוך "כולם" היה אחד ויחיד שהיה חשוב לי יותר מכולם ביחד. זה היה סבי זכרונו לברכה, שעבר את השואה ואיבד את כל משפחתו (רובה ככולה שומרת מצוות, שהאמינה שיהיה בסדר והקב"ה ישמור עלינו. הוא, לעומתם, לא האמין בכלום, ולכן כאשר אלה שמאז מקבלים תפקידים של רעים בסרטים נכנסו לפולין, לקח את סבתי וברח, וניצל, ואם לפני זה היה לו ספק בקיומו של אל טוב ומטיב, אז בסיומה של אותה תקופה שלא היתה מהמוצלחות בתולדות העם היהודי, הספק הפך לאמונה יוקדת: אמונה בטיפשותו המסוכנת, ולפעמים האכזרית, של כל אדם מאמין) –

מהשיחה איתו חששתי יותר מכל. כי אהבתי אותו ללא סייג וגבול, ולא רציתי לפגוע אפילו בשמץ מרגשותיו. להפתעתי, לא היה לי כלל מה לחשוש: הוא ביטל את כל הדיבורים הללו בתנועת יד אחת, ואמר: "ראיתי את כל הסוגים, דתיים וחילונים, גויים ויהודים, אנשים מכובדים ועגלונים שבקושי ידעו לקרוא. וכשנהיה רע, אתה רואה שיש רק שני סוגים של אנשים: אלה שמתנהגים כמו בני אדם, ואלה שלא. תהיה דתי, תהיה חילוני, העיקר תהיה אַ-מֶענטש," אמר, ויותר לא הוסיף לדבר בענין הזה ולו מלה אחת.

א מֶענטש, אסביר לכל אלה שלא מסתובבים עם הרינג בפה, זה "בנאדם", אבל זה הרבה יותר: "א מענטש" זה מישהו שתחת לחץ, שומר על אנושיות. זה כמו ג'נטלמן, אבל הרבה יותר. הג'נטלמן שומר על הג'נטלמניות שלו כי הוא מאמין באצילות, מעל הכל. המענטש, שומר על אנושיותו כי הוא רואה את האדם שלידו כאדם, ולכן כלא שונה ממנו. זה הבדל תהומי, למרות שההתנהגות זהה. הג'נטלמן נשאר בעולמו, ומשם הוא מושיט יד; המענטש, הבנאדם, יודע בכל רגע נתון שאין שום הבדל בינו לבין זה שנראה כל כך אחר.

וחשבתי עליו, על סבי, בשבוע האחרון, שבו נראה לי שיותר ויותר קשה להיות מענטש, בייחוד בעולם שמשלב בצורה מופלאה אלימות אנושית, עם ניתוק רגשי פייסבוקי. עולם שבו אפשר להביע עוד ועוד שנאה מילולית שאף אחד לא עוצר אותה, ושממנה ועד לשנאה פיזית המרחק קצר, ואחרי שנחשפת לאלף,
אלפיים,
עשרת אלפים,
חצי מיליון פוסטים/שדרנים/תמונות/סרטונים ששפתם אלימה ואובססיבית, המוח שלך כבר נמצא במצב תדיר של שתי דקות לפני הפריצה לאנטבה, האדרנלין בשמיים, וחשבתי על כל כמה מאמץ דרוש כדי להישאר א מענטש ברגע הזה, בימים האלה. ואני חושב, היום יותר מתמיד, שהוא צדק: שברגע האמת יש רק שני סוגים של אנשים, אלה שמתנהגים כמו בני אדם ואלה שלא, וזה לא קשור להשקפה פוליטית, ביטחונית או דתית – זה קשור ביכולת להמשיך ולראות אנשים כאנשים, למרות שהם לא מתנהגים ככה. יכולת שהופכת להיות יותר ויותר נדירה, ואולי צריך להכניס קצת אקסטזי למי המוביל הארצי, כי לא ברור למה אקסטזי הוא סם בלתי חוקי אבל שנאה היא ממתק שמחולק חינם על ידי עצמנו, לעצמנו, ובחינם.