א־לה רמפה: צומת שוקן

למסעדה

לפני ארבע שנים גרתי במתחם שוקן. זו הייתה תקופה קצרה, שבה בפעם הראשונה בחיי רציתי להקדים את העדר. הבעיה הגדולה התגלתה כשהעדר מיאן להגיע. וכך, אחרי שמישהו חרבן לי על המחצלת של הדלת, וביום אחר גנבו לי מעטפה עם צ'קים מתיבת הדואר לאחר ליל שתייה עקוב מוויסקי שבו הומלס חשב שאני זונה ממין זכר, החלטתי שאני מצטרף אל העדר ועובר לגור ביפו. כעבור שנה גם מיפו נמאס לי, אבל זה כבר סיפור אחר. אם נחזור לשוקן – אחת הבעיות הגדולות של המתחם הוא העניין הקולינרי: ביום אמנם ניתן למצוא כאן מגוון לא רע של מסעדות פועלים, אבל כשהשמש יורדת, אפלה גדולה משתלטת על בלוטות הריח והטעם. לכן פתיחתה של א־לה רמפה ברחוב העמל, שנושק למתחם האמנים הנטוע בישבנו של בית "הארץ", היא יוזמה מבורכת וגן עדן אמיתי לכל האמיצים שבחרו לגור לשם. אבל לא רק משום כך צריך לברך את דוד בינרט ועמרי בראל, בעלי המקום, אלא בעיקר כי הם בחרו לעשות זאת בדרך לא קונבנציונלית. ממקום שקהל היעד המיידי שלו הוא מוזיקאים וקולנוענים מרוטים שמסיימים משמרות עריכה והקלטה באולפנים הסמוכים, היה ניתן לצפות שיגיש בייגל טוסטים, חומוס, ג'חנון ושאר להיטי מאנצ' לילה בטוחים. אבל התפריט של רמפה מכוון הרבה יותר גבוה.

לפני שמגיעים לאוכל אי אפשר שלא להתייחס עוד קצת למיקום ולאווירה, כי מדובר בהפתעה: על אף שזהו לב הסלמאס הדרום תל אביבי במובנו האפור ביותר, הישיבה כאן מקרינה נינוחות ורוגע שמזכירה יותר מסעדת חוף. צלילי המיסיסיפי בלוז הישן, עם האולין וולף,  סקיפ ג'יימס ובו קארטר, שניגנו ברקע, גרמו למלך הראסטות ולי להרגיש שמעבר לבלקון הבטון נפרשים להם שדות כותנה במקום מוסכים – כיף גדול שמיד עשה חשק להזמין איזה אולד פאשן צונן על ברבן פשוט. לצערנו, מתוך המגוון האלכוהולי הדל ממילא לא נמצא ולא ברבן אחד לרפואה ובהמלצת יולי הברמנית המקסימה הסתפקנו בטינטו דה ווראנו (בספרדית: "יין אדום קיצי") – הקוקטייל הלאומי של ספרד, שהוא יין אדום מעורבב עם משקה ליים מוגז. בגרסה המקומית הוא הוכן מאדום פשוט של סגל בתוספת סבן אפ, שהצליחו לתת פייט הגון לגרסאות המוכרות מספרד. בניגוד לפשטות הטינטו, דווקא באגף הבירות מנסים להתחכם כאן בכוח – אלה מוגשות בצנצנות, כאילו כדי למתוח את טרנד הצנצנות הפושה במסעדות ארצנו עד לקצה הכי אבסורדי שלו. מה השלב הבא? סביח בוואקום? גם התפריט עצמו נחשד במגניבות יתר, עם תיאורי מנות א־לה אייל שני, כולל יציאות כמו "אספרגוס בקרם סלק ופרמז'ן בצבע של הדלת" או "להקה של מליטות בתנור אבן עם עגבניות צלויות". אך כשהאוכל הגיע נרגענו. מסתבר שהחבר'ה יודעים את העבודה. האספרגוסים הדקים והירוקים באמת ישבו בשלולית סגולה וזרחנית בצבע של דלת הכניסה, והם היו טעימים למדי בעיקר בזכות העובדה שהחליטה הקצרה השאירה אותם צעירים ונוקשים. אגב, המרכיב הגבינתי ברוטב הסגול הרגיש משום מה כמו גבינה כחולה כלשהי ולא פרמזן. מנה של סביצ'ה מוסר ים בתאנים ובלסמי הייתה גם היא מוצלחת, פחות בגלל הדג הלא מורגש ויותר בגלל השילוב הנהדר בין תאנים בשלות, שמן זית, חומץ בלסאמי מצומצם ונענע, שכמעט הפכו אותה לקינוח. השוס של הסיבוב הראשון היו ללא ספק המליטות. מליטות הן סוג של ברקודה, דג טורף צר גוף שנפוץ למדי בחופי הארץ. לרוב נהוג להגישן כשהן מטוגנות בשמן עמוק, אך כאן החליטו לצלותן בתנור. סוג של הימור, שהתברר כזכייה בג'קפוט. הדגים הטריים שקיבלו על עצמם מעטה שחום ופריך בניחוח אש היו לא פחות ממצוינים.

שני שוטים של זוברובקה קפואה נתנו את האות לסיבוב השני, עם שתי מנות "כבדות" יותר, שהתבררו כפחות מוצלחות. מנת קלמארי ממולאים בשר בקר שהונחו בשלולית יוגורט, הייתה נחמדה, אך הרגישה מעט אנמית וחסרת "קיק". אפילו תוספת לימונים כבושים לא עזרה לה להתרומם. מלנזנה אלה פרמזנה – איטלקית לחצילים ברוטב עגבניות ופרמזן, סבלה גם היא מאנמיות, שאליה נוספה מימיות – כנראה מנוזלי החציל שניגרו אל קערת החרס בה הם נאפו. אך היופי הוא, שבמקום כמו זה, גם כשמגיעות מנות פחות מוצלחות, יש מין תחושה של "לא נורא. מחר הגיטרה תנגן אחרת – כמו גיטרה שהזדקנה ביום נוסף" – כפי שאמר מורנו ורבנו ג'ון לי הוקר באחד משיריו. תסכימו שיותר Cool מזה אי אפשר.

התענוג

אוכל: ים תיכוני אקלקטי

מחיר: בינוני

שירות: לבבי

שירותים: פשוטים ונקיים

גישה: חניה בשפע. גישה לנכים

חשבון

אספרגוס בקרם סלק 44

מלנזנה פרמזנה 46

סביצ'ה מוסר ים ותאנים 44

מליטות אפויות 67

קלמארי ממולא בקר 67

2 טינטו דה וורנו 42

2 בקבוקי היינקן 48

2 שוטים זוברובקה 64

2 בקבוקי סודה 20

סה"כ: 442 ש"ח