אביבה אהובתי

דמותה המסתורית של האמנית אביבה אורי נחשפת בסדרה תיעודית חדשה ובתערוכה המלווה אותה

יצירה של אביבה אורי
יצירה של אביבה אורי
11 בדצמבר 2013

אביבה אורי, גבעון פורום לאמנות, שישי-שבת 11:00-15:00, עד סוף דצמבר

בגיל 17 או 18 כתבה הציירת אביבה אורי ביומנה על מכשול העומד בפני רצונה לפתח קריירת אמנות. "הנך מקללת את האישה שבך", כתבה. "אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואח"כ אישה". הציטוט מופיע בפרק המוקדש לדמותה של אורי בסדרה תיעודית חדשה בשם "המקוללים", שיצר חגי לוי. הסדרה בת חמשת הפרקים, המוקדשת לדמויות ייחודיות ושנויות במחלוקות בתולדות התרבות הישראלית (פרקים אחרים עוסקים בפנחס שדה, ביונה וולך ובמשה קרוי), תשודר בינואר בערוץ 8 של הוט. בסופי השבוע של החודש הקרוב ניתן לצפות בפרק על אורי בחלל התצוגה "גבעון פורום לאמנות", ולהתרשם גם ממקבץ עבודות קטן של האמנית התלוי על קירות הגלריה.

אורי הייתה דמות מסתורית וסיפור חייה סופר פעמים רבות. מגיל צעיר היא שאפה להקדיש את חייה לאמנות, ופרסומים על אודותיה מציגים שלוש שנות לידה שונות. נישואיה הקצרצרים התפרקו לאחר שהתאהבה במורה שלה לציור דוד הנדלר, שהיה מבוגר ממנה, עני וחולה. היא עברה לחיות עם הנדלר למשך שנים רבות, סעדה אותו על ערש דוויי ושקעה בדיכאון אחרי מותו. אורי הסתובבה כל חייה הבוגרים כשהיא לבושה שחורים, מאופרת בכבדות, חריפה אך גם חסרת ביטחון. במשך שנים הסתירה את בתה מנישואיה הראשונים, שגדלה אצל קרובי משפחה.

סיפורה של אורי יצר מיתוס של אמנית טוטאלית, גאונית, שאמנותה מהווה התגלות יש מאין. ספק אם הייתה זוכה לפרק בסדרת טלוויזיה אלמלא המיתוס, אך מכיוון שהסדרה עוסקת בדרמות האישיות והמשפחתיות הרבה יותר מאשר בדיון פנים־אמנותי, שידורה מספק הזדמנות לחשוב על מקומו בעיצוב הפרשנות של עבודתה. עד כמה אופייה וסגנון חייה של אורי נפרדים מן הרישומים, והאם ניתן להבין באמצעותם רבדים נוספים שלהם מעבר לאבחון פסיכולוגי של היוצר? האם נטייתה "לקלל את היותה אישה" או סממני הופעתה הייחודיים, למשל, הם רק תגובה פרטית לנסיבות היסטוריות ויחסים מגדריים, או שאולי ניתן לאתר הדים להם גם ביצירות עצמן?

יצירה של אביבה אורי
יצירה של אביבה אורי

ברוח תקופת יצירתה של אורי, אוצרים ומבקרי אמנות מקומיים התייחסו לעבודותיה בנפרד מלדמותה. נאמנים לגישה מודרניסטית הם הקדישו את מאמריהם לקו, לכתם, לרישום ולנייר. את חייה הפרטיים של הציירת הותירו לשיחות רכילות, ואף שיתפו פעולה עם "שיפוצים" ביוגרפיים שערכה. כך עשו כל פרשניה המוכרים של עבודתה של אורי, מאויגן קולב ויונה פישר עד שרה בריטברג־סמל ודורית לויטה. כך עשתה גם אורי עצמה, שהסתייגה מדיבורים אישיים בהקשר של אמנות. בתערוכה רטרוספקטיבית שאצרה גליה בר־אור בשנת 2002 במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, הוצגו לראשונה בצורה מסודרת תולדות חייה של האמנית וקשיי המציאות שאיתם התמודדה, אולם עדיין נשמר קו בין נסיבות החיים להתפתחות היצירתית. המחקר היחיד המוכר לי שמציע פרשנות פוסט מודרנית ומחבר בין מחוות פרטיות למחוות אמנותיות הוא ספרו של ד"ר ניסים גל מאוניברסיטת חיפה "דיוקן האמנית כעיצוב פנים: על יצירתה של אביבה אורי", שפורסם בשנת 2010. לאור זאת ניתן לומר שבאופן פרדוקסלי, מיתוס האמנית הטוטאלית שאפף את אורי במשך שנים רבות כלל לא נתמך על ידי השיח המקצועי הפורמליסטי בעבודתה, ולכאורה צמח בניגוד לו.

אני כותב "לכאורה" משום שהתהוות של מיתוסים ופרשנויות חורגת מן הנאמר במפורש במאמרים אוצרותיים וביקורות. היא תלויה גם בדינמיקות של שדה, הכרה מוסדית, יחסים חברתיים עם דמויות מפתח ובמקרה הנוכחי ייתכן שגם סדרות טלוויזיה. הבמאי חגי לוי מקפיד להדגיש שאינו חוקר אמנות ואינו מכיר את התחום, אולם אופיו המשכנע של המדיום וסגנונה התיעודי הייחודי של התוכנית הופכים את עבודתו לשקולה מבחינות מסוימות לעבודת אוצרות. כפי שהדגימו תגובות הקהל בדיון שנערך לאחר ההקרנה הראשונה של הסדרה בגלריה, בין אם לוי התכוון לכך ובין אם לא, התוכנית שיצר הופכת לאבן נוספת בבניין הפרשנות הממשיך להיבנות מעל היצירות.