• Facebook
• Twitter
• Email

דיוויד הוקני נחשב לכוכב עולה בסצנת האמנות הלונדונית של שנות ה-60-70 , אבל ההתנסויות והחקירות האמנותיות שלו במהלך השנים – בעיקר המעבר שלו מלונדון להוליווד ואימוץ פרסונה בוהמיינית סטייל אנדי וורהול – לא התקבלו בעין יפה בעולם האמנות ודחקו אותו לשוליים. בשנים האחרונות זוכה הוקני לעדנה מחודשת. מבקרי אמנות מהללים את יצירתו ומכריזים עליו כאמן ענקי שהקדים את זמנו וכצייר מוכשר שגדולתו היא בסקרנות אסתטית וחומרית.

בשנה שעברה יצא הסרט הדוקומנטרי "הוקני", שזכה לשבחים והוצג גם בפסטיבל דוקאביב האחרון, וב-2012 הוצגה תערוכת רטרוספקטיבה של הוקני ברויאל אקדמי שלוותה בקטלוג עב כרס. בימים אלו מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה "מילים ותמונות" שמציגה את הוקני כאמן הדפס – מדיום שהוא עסק בו בלהט עוד בתחילת דרכו, אך מעולם לא זכה להתייחסות ראויה.

מדובר בתערוכה מינימליסטית יחסית לתערוכות ציורי הנוף המונומנטליים המזוהות איתו. היא כוללת יצירות מתוך ארבעה אלבומי הדפסים שלו. שניים מהם, "דרכו של הולל" ו"איורים לשש מעשיות האחים גרים", נחשבים לאבני דרך שקנו להוקני הצעיר דריסת רגל בעולם האמנות הבריטי של שנות ה־ 60 המוקדמות. הוקני החל להתעניין בטכניקות תחריט וליטוגרפיה עוד בהיותו סטודנט ברויאל קולג' בלונדון. כאמן הדפס הוא מתאפיין ביד בוטחת ומיומנת, מלאת אנרגיה ושופעת דמיון. בעבודות האלה מתגלה הוקני במיטבו.

תהליך ההדפס שונה בתכלית מהציור כיוון שהוא לא מאפשר לאמן לתקן טעויות. התערוכה מתמקדת בשימוש במילה הכתובה, בעיקר בציטוטים מתוך יצירות ספרותיות ואגדות ילדים. הוקני מצטייר בה כמסַפר סיפורים מרתק ורב כישרון.

דיוויד הוקני: מילים ותמונות

מוזיאון תל אביב

עד 19.9

• אמנות
• ליטוגרפיה
• תחריט
• הדפסים
• הוקני
• אמן
• דוקאביב
• רטרוספקטיבה
• סבנטיז
• דיוויד הוקני
• סיקסטיז
• תערוכה
• ביקורות אמנות
• ביקורות
• מוזיאון תל אביב
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התערוכה החדשה של זויה צ'רקסקי מעניינת בעיקר מפני שהיא מסמנת הלכי רוח המבעבעים לאחרונה בקרב ציירים, שהתמסרותם מלאת התשוקה למדיום הציורי מוליד שיח בוער ומרתק מאין כמוהו. צ'רקסקי, שזוהתה בעבר עם אמנות הומוריסטית ופרובוקטיבית, זנחה בשנים האחרונות את ההיבטים הללו, ועם חברותיה לקבוצת הברביזון החדש (אחת מהן היא אנה לוקשבסקי שתערוכת היחיד שלה ברוזנפלד ננעלה ממש לפני התערוכה של צ'רקסקי) מציגה גישה מאוד לא קונבנציונלית לציור.

אמניות הברביזון החדש בזות לציירים שמסתגרים בסטודיואים. הן מאמינות ביציאה לשטח, לרחוב, כדי להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, לא מהדמיון ולא מתמונות מהאינטרנט – בדיוק כמו קבוצת הברביזון הצרפתית בסוף המאה ה־19 ומהאימפרסיוניסטים לאחר מכן. ציור כזה נועד להתנקות מהאינטלקטואליזם ומהכבדות שדבקו בתחום הציור. אולם עמדה זו כשלעצמה נחשבת כיום מיושנת, זקנה ולא עכשווית בעליל, ונראה שזו בדיוק האמירה של צ'רקסקי בתערוכה: להביא למרכז את כל מה שנחשב שולי, דחוי ומיושן, במקרה הזה – הקונבנציות של הציור המודרני המוקדם, המתבונן, הצלול. על הנייר מדובר באג'נדה חברתית ואסתטית מרתקת, אבל האם היא מצליחה להיות מעניינת או מרגשת?

על סמך התערוכה הנוכחית התשובה היא: לא ממש. ראשית, המציאות החברתית בציוריה של צ'רקסקי חסרת כל אפיון גיאוגרפי או אנושי, והדבר מקשה על תחושות הזדהות או חמלה. היא מציגה ערב רב של דמויות ונופים גנריים. מרבית הדמויות חסרות פנים והנופים רק מהדהדים מקומות שגרתיים שיכולים להיות תל אביב או ברלין באותה המידה. חלק נכבד מהעבודות בתערוכה מתארות את אורחות החיים של הפליטים ושל העובדים הזרים, אבל רוב הציורים הם תפנימים ואין בהם כל סממן מקומי בעל אמירה. לצד אלו מוצגים רישומים המתעדים התרחשויות מחיי היומיום בערים כמו פריז וברלין.

שני העולמות מוצגים בצורה שטחית למדי. הדמויות נראות משועממות, אדישות, כמעט בלתי נראות. אולי זו המטרה. למשל, ברישום צבעוני מצוין של תחנת הרכבת של פריז מוצגת במרכז התמונה דמות עטופה בשק שינה, והעוברים ושבים חולפים על פניה באדישות משוועת. למרות זאת, ההתרחשויות ברישומים אלו חסרות פוטנציאל נרטיבי ולא מעוררות עניין של ממש.

בעיה נוספת היא שצ'רקסקי חורגת מעמדת הציירת המתבוננת. לציירי הברביזון הצרפתיים לא היו סטודיואים. הם היו יוצאים לצייר בטבע, והתוצאה הסופית הייתה מוצגת כפי שהיא. אצל צ'רקסקי רבות מהעבודות צוירו בשטח אך עברו מקצה שיפורים בסטודיו. כלומר, היא הוסיפה פרטים וצבעים מהדמיון. הציור המיידי, הספונטני והחווייתי עובר תרגום לציורי שמן על בד גדולים, והם מאבדים במידה רבה את האיכויות הראשוניות שלהם. ציורים אלו מחזירים למרכז הבמה את סגנונה המוכר, הביקורתי והפרובוקטיבי של צ'רקסקי.

דוגמה לכך הוא הציור "חיפושית קולורדו" – מעין פרפרזה משעשעת לסגנון הריאליזם החברתי ששלט בקיבוצים בשנות ה־50. אף על פי שהיא מצטיינת בציורים מסוג זה, בתערוכה הנוכחית נראה שיש בהם טעם לפגם, כאילו נועדו בעיקר להגדלת המכירות בגלריה. אם צ'רקסקי הייתה נשארת נאמנה לרישומים הגולמיים שלה, התערוכה הייתה יכולה להיות הרבה יותר אותנטית ומעניינת.

השורה התחתונה:הארכאי זה החתרני החדש

• ביקורות
• ביקורות אמנות
• תערוכה
• זויה צ'רקסקי
• ביקורת
• ברביזון
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בוקר במוזיאון. זוג פנסיונרים משייט בעצלתיים בין היצירות, האישה מקריאה בקול לבעלה את כותרות העבודות, שניהם מהנהנים בהבנה וממשיכים הלאה; אימא ובתה הצעירה עסוקות בלצלם את עצמן ליד הציורים; מדריכה קופצנית בסיור מכריזה בטון רציני על אחד הציורים שהוא עצוב ושואלת את התיכוניסטים המשועממים מה לדעתם עושה אותו עצוב; נערה עם עיני תכלת חומקת מהקבוצה כדי לעשות סלפי ליד דיוקן נערה עם סכינים; והציורים שותקים. מוזיאון תל אביב מאוכלס עכשיו בעיקר בתערוכות ספקטקל, בין היתר המיצב המאכזב של טום פרידמן "למעלה באוויר" והתערוכה של הצלם אוהד מטלון שהסב את חלל המוזיאון למעין סטודיו בשידור חי, ודווקא התערוכה השותקת של מיכאל בורמנס הבלגי היא המרתקת מכולן.

ללא טריקים מרהיבים או פעולות "אמנות חיה" מאוסות, בורמנס מדגים היטב את גדולתו של הציור, אבל גם את מורכבותו ואת הקושי לדבר עליו. לפעמים נדמה שלמדיום הזה יש דקדוק משלו ורק יחידי סגולה מסוגלים לפצח אותו. הציורים של בורמנס מצטיינים בסגנון פיגורטיבי, ובזכותו הוא מתקשר עם הקהל הרחב שמעריך את עבודת היד העמלנית והמדויקת; אבל הם גם הרבה מעבר לזה: יש להם עולם פנימי משלהם, מטפיזיקה מסתורית שחורגת מעבר לציור הבודד. בורמנס לוקח קצת מהקלאסיקה – הדמויות התיאטרליות של ולסקז והסצנות האפלות של גויה, קצת מהציור העכשווי – פלטת הצבעים העכורה של לוק טוימנס והפורטרטים התזזיתיים של גרהרד ריכטר, ומתבל אותן בגישות קולנועיות פסיכולוגיסטיות נוסח דיוויד לינץ'. בורמנס הוא צייר דיוקנאות אבל נראה שהדיוקן לא ממש מעניין אותו. הוא לא מנסה לחדור לאיזושהי הוויה או אמת פנימית של המושאים שלו, אלא לביים תיאטרון אבסורד של דמויות והעמדות. כמעט בלתי אפשרי לבחור ציור מוצלח אחד ולנסות לתאר את סוד קסמו של בורמנס. הסוד טמון כנראה במכלול העבודות ובריתמיקה שהן יוצרות.

התערוכה מחולקת לשני חלקים: בגלריה הרב תכליתית מוצגים ציורי שמן על בד. החלל נראה ריק יחסית, רוב העבודות קטנות למדי והמרחקים ביניהן גדולים. מרחוק הן נראות כמו כתמי צבע לא ברורים, שמפתים את הצופה להתקרב אליהן. בחלל מוצגים גם חמישה ציורים מונומנטליים שגובהם מעל שלושה מטרים, אבל הם לא גונבים את ההצגה ואפילו קצת נחבאים מהעין. בגלריית הצילום מוצגים רישומים מצוינים ומודלים מוקטנים שממחישים את תהליך עבודתו המחקרית של בורמנס, את גלגולו המרתק של דימוי ורעיון בעבודתו. החלל הזה מדגים כיצד הציור משמש את בורמנס כציר מרכזי שממנו הוא שולח קרניים למדיומים אחרים. אבל בורמנס הוא לא אמן מולטידיסציפלינרי בשום אופן – הוידיאו והפיסול שלו הם ציור לכל דבר.

התערוכה מלווה בקטלוג ענק באנגלית ובחוברת צנועה בעברית שליקטה כמה עבודות והרחיבה על כל אחת מהן (כ־300 מילה) – טקסט היסטוריציסטי ויבשושי של האוצר האורח ג'פרי גרוב (אוצר מוזיאון דאלאס לאמנות) שמדגיש ביתר שאת את הבעיה של הציור – על ציור לא מדברים. את הציור חווים.

השורה התחתונה:הציור מת. יחי הציור!

מיכאל בורמנס, מוזיאון תל אביב, עד 31.1

• ביקורות
• ביקורות אמנות
• מוזיאון תל אביב
• תרבות