יומן מעודכן

דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים. המשכן לאמנות ישראלית, קיבוץ עין חרוד

הוא ידוע קודם כל כקולנוען – במאי, ממייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ומי שעבודתו המונומנטלית־מינורית־לאומית־פרטית "יומן" הפכה לציון דרך בתולדות הקולנוע המקומי והבינלאומי. הוא תמיד צילם, אולם כעת מתברר שדוד פרלוב בכלל התחיל את דרכו כצייר, ושגם לאחר ש"חדל" לצייר, בין השאר בציור תקיף לתפארת שבו הוא מצהיר על פרישתו, ליוו הציור והרישום את עבודתו במשך עשרות שנים. התערוכה "דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים" שאצרה גליה בר־אור במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מציגה את העבודות לראשונה.

פרלוב התוודע לאמנות בנערותו בברזיל, כשלמד אצל הצייר היהודי האקספרסיוניסט לזר סגל. משם המשיך ללימודי אמנות בפריז. הוא הגיע לעיר כצייר, ויצא ממנה כעבור שש שנים כקולנוען. ציוריו מאותן שנים מציגים התנסויות אקספרסיביות ברוח סגל, לצד מתווים מעודנים ההולכים ונוטים לכיוונים איוריים וסוריאליסטיים. נדמה שמרגע שפרלוב מתחיל לצלם, המרחב הציורי שלו משתחרר מכבלי הייצוג הריאליסטי. הוא יוצר דיוקנאות גרוטסקיים, שובר פרספקטיבות ומשתמש בצבע ביתר חופשיות. פרלוב המשיך ליצור גם בישראל, בקיבוץ ברור חיל שאליו עלה ומאוחר יותר בדירתו בתל אביב.

אם "יומן" הוא סרט שמנכיח את הטענה שהאישי הוא הפוליטי, התערוכה מראה כיצד הפוליטי הוא גם אישי. צפיתי ב"יומן" לפני שנים ואני לא זוכר את הסרט בפירוט, אולם זכור לי שעל אף שמו והעובדה שצולם בסביבתו הפרטית של הבמאי, הוא אינו מגלה הרבה על הביוגרפיה של יוצרו, על חוויות הילדות וההתבגרות שעבר ועל עולמו הרגשי. התערוכה עושה את ההפך, וכך בעוד פרלוב הקולנוען מתבונן בסביבתו הקרובה וזו מהדהדת את הציבוריות, פרלוב האמן – כפי שהוא מוצג על ידי בר־אור – מתבונן בפוליטי ובציבורי ואלו מעוררים בהלמות תופים את זיכרונותיו הפרטיים. כך קומפוזיציות גיאומטריות של גשרים ונופים עירוניים מהדהדים את צמד סימני האיקס ששימשו את אמו האנאלפבתית של פרלוב בחתימתה, ומעשה הקסמים הקולנועי אינו אלא שחזור של מעשי הקסמים של אביו של פרלוב, שנטש את ילדיו, עבד כקוסם וחי עם קרקסים נודדים, וחזר מדי כמה שנים לביקורים שבהם שלף ארנבות מן הכובע, פשוטו כמשמעו.

"נפשות מתות" של פרלוב, 1964

עבודותיו של פרלוב צנועות אך עמוסות, טעונות ומגוונות, וברבות מהן ניכר ההומור העדין שאפיין גם את סרטיו. חלקן מרשימות ואחרות פחות, והן אינן מצטברות לגוף יצירה לכיד ובוגר אלא לאוסף שוטטויות, נגיעות וניסיונות. זהו תיעוד של מהלך חיים שמקביל לתיעוד ה"רשמי", כהערת שוליים על הערת שוליים המפקיעה מחדש את היומן מציבוריותו ומשיבה אותו לעולם הפרטי.

אין לפרלוב "קרובי משפחה" באמנות הישראלית, והוא לא ייזכר מעתה כאמן אלא לכל היותר כבמאי שהותיר אחריו גם ציורים. האם יש טעם בהצגת גוף עבודות שמלכתחילה נתפס על ידי יוצרו כשולי? התשובה נעוצה בזווית המבט הפסיכואנליטית המוליכה את התערוכה, שאינה מתחרה בעבודה הקולנועית ובפרשנויותיה, אלא יוצרת עבורה מהלך משלים.