עורבא פרח

יותר מש"חילוני כהלכה" - תערוכה שעוסקת בעניין המחודש ביהדות - מתעניינת בעימות, היא מחפשת פיוס, אישור וחנופה עצמית

"גברים בתרבות הישראלית", עבודה של רועי רוזן
"גברים בתרבות הישראלית", עבודה של רועי רוזן
3 באפריל 2014

חילוני כהלכה. מוזיאון נחום גוטמן. נעילה: 31.5

התערוכה הקבוצתית "חילוני כהלכה" במוזיאון נחום גוטמן מציגה 40 יצירות שבהן "ניכרת השפעתם של רוח היהדות המתחדשת ולימודי יהדות בארגונים ובבתי מדרש פלורליסטיים ברחבי הארץ", כפי שכותבת האוצרת מוניקה לביא. פלורליזם הוא מושג שמגלה ומכסה לא מעט, במיוחד כשמי שמשתמש בו מבקש להעיד דווקא על עצמו. דוגמה לבעייתיות הזו ניתן למצוא בעובדה שנציגיו הבולטים של זרם ה"שימוש בתכנים יהודיים כמקור להתחדשות, השראה, וכבסיס לקבלת 'האחר'", ול"היכרות והידברות גם אם מתוך מחלוקת", חברים כעת באחת הממשלות המסתגרות, הדורסניות והמגזריות שפעלו במדינה.

התערוכה מבקשת לעסוק במה שלביא מכנה "עקרון היהדות כתרבות". מבחינות מסוימות היא אכן פלורליסטית – לצד אמנות חזותית מופיעים בה גם שירים, סרט קולנוע, נאום בהפגנה וספריית כתבים נבחרים מארון הספרים היהודי. גם את מגוון תחומי ההתייחסות של התערוכה ניתן לכנות פלורליזם. "יהדות מתחדשת" אליבא דה "חילוני כהלכה" באה לידי ביטוי בציטוטים מקראיים, בפסטיבלים רוחניקיים, בקליפ קופצני המבוסס על משחק המילים רמב"ם־בם, בתצלומים של מתנחלים ושל חרדים אנטי־ציונים, בטריפים ובחקלאות, בשפה, ברצח רבין, במחאה החברתית וגם בחברה הערבית. העיסוק בנושא מפוזר עד כדי כך שנדמה שאין דבר שלא יכול להידחק תחת מטריית העניין המחודש ביהדות, כביטוי משוחרר למדי לטענה שההלכה מתפרשת על כל תחומי החיים. כך, כל בדל זקן הוא דמות רבנית, כל התכנסות היא סימן לערבות הדדית, כל חורשה נושאת סמליות מקראית ובסוף כל משפט בעברית מסתתרת מעשייה מסורתית.

"נטורי קרתא", עבודה של אוהד מטלון
"נטורי קרתא", עבודה של אוהד מטלון

כל זה לא חייב להיות רע כל כך, כי בכל זאת יש פה תופעה חברתית מעניינת וישנם לא מעט אמנים חילוניים שעבודתם עוסקת בדת בכלל וביהדות בפרט (למשל אסי משולם, מאיה ז"ק, שי אזולאי, גיא ברילר ונירה פרג, אם לשלוף במהירות כמה שמות). אולם אמנים אלו, שמאתגרים נורמות של תפיסה דתית ושוברים מחיצות בין דת לחילון, אינם משתתפים בתערוכה וספק אם יכלו להשתלב בה, משום שנדמה שיותר מש"חילוני כהלכה" מתעניינת בעימות, התערוכה מחפשת פיוס, אישור וחנופה עצמית. זהו זרם אוצרותי רות־קלדרוניסטי שמעוניין במקסימום מקורות ומינימום מחלוקות – "תנורו של עכנאי" פינת דונה קארן.

כפועל יוצא מכך, מוחמצת האפשרות להתייחס ברצינות לעבודות הטובות הספורות בתערוכה. הולך לאיבוד הסרקסזם של רועי רוזן בעבודה "גברים בתרבות הישראלית" – תצלום גדול של קבוצת אנשי תרבות ורוח (פרופ' עדי אופיר, רועי צ'יקי ארד, דורון רבינא ואחרים), כשפניהם מעוטרות בזקנים מודבקים והם מצולמים על רקע ספרייה גדולה כמועצת חכמי התורה מטעם עצמה – וכן הממד התחפושתי והמגדרי בציורה של נעם ונקרט "דיוקן עצמי כרבי שמעון בר יוחאי". הקשר בין נטורי קרתא לתערוכה לא ברור לי (אלא אם כן העובדה שצולמו על ידי אוהד מטלון מביעה, כשלעצמה, עדות לעניין חילוני ביהדות) וכמוהם גם תצלומיהם של מתנחלים בחברותא.

שאלות כמו מה אומר העניין המחודש ביהדות, מי הם המתעניינים ובאיזה אופן/ים הם מחדשים ומשנים את הדת, נותרו מחוץ לתערוכה. כך גם הטענה שהחיץ העקרוני בין דת וחילון אינו ברור כפי שנדמה – רעיון שיכול היה להפוך את בסיס התערוכה על ראשו. על השאלה כיצד מתפקדת האמנות בתהליך שכזה אין בכלל מה לדבר. וכך, מה שהיה יכול להיות פרויקט מעניין של אמנות ומחקר סוציולוגי, נותר כאוסף דברים בעלמא.

השורה התחתונה רות־קלדרוניזם באמנות ישראלית