"אין מתוק מזה": מיכאל בורמנס מדגים את גדולתו של הציור
בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב מצליח מיכאל בורמנס להדגים את מורכבותו של הציור ללא טריקים וגימיקים מיותרים
בוקר במוזיאון. זוג פנסיונרים משייט בעצלתיים בין היצירות, האישה מקריאה בקול לבעלה את כותרות העבודות, שניהם מהנהנים בהבנה וממשיכים הלאה; אימא ובתה הצעירה עסוקות בלצלם את עצמן ליד הציורים; מדריכה קופצנית בסיור מכריזה בטון רציני על אחד הציורים שהוא עצוב ושואלת את התיכוניסטים המשועממים מה לדעתם עושה אותו עצוב; נערה עם עיני תכלת חומקת מהקבוצה כדי לעשות סלפי ליד דיוקן נערה עם סכינים; והציורים שותקים. מוזיאון תל אביב מאוכלס עכשיו בעיקר בתערוכות ספקטקל, בין היתר המיצב המאכזב של טום פרידמן "למעלה באוויר" והתערוכה של הצלם אוהד מטלון שהסב את חלל המוזיאון למעין סטודיו בשידור חי, ודווקא התערוכה השותקת של מיכאל בורמנס הבלגי היא המרתקת מכולן.
ללא טריקים מרהיבים או פעולות "אמנות חיה" מאוסות, בורמנס מדגים היטב את גדולתו של הציור, אבל גם את מורכבותו ואת הקושי לדבר עליו. לפעמים נדמה שלמדיום הזה יש דקדוק משלו ורק יחידי סגולה מסוגלים לפצח אותו. הציורים של בורמנס מצטיינים בסגנון פיגורטיבי, ובזכותו הוא מתקשר עם הקהל הרחב שמעריך את עבודת היד העמלנית והמדויקת; אבל הם גם הרבה מעבר לזה: יש להם עולם פנימי משלהם, מטפיזיקה מסתורית שחורגת מעבר לציור הבודד. בורמנס לוקח קצת מהקלאסיקה – הדמויות התיאטרליות של ולסקז והסצנות האפלות של גויה, קצת מהציור העכשווי – פלטת הצבעים העכורה של לוק טוימנס והפורטרטים התזזיתיים של גרהרד ריכטר, ומתבל אותן בגישות קולנועיות פסיכולוגיסטיות נוסח דיוויד לינץ'. בורמנס הוא צייר דיוקנאות אבל נראה שהדיוקן לא ממש מעניין אותו. הוא לא מנסה לחדור לאיזושהי הוויה או אמת פנימית של המושאים שלו, אלא לביים תיאטרון אבסורד של דמויות והעמדות. כמעט בלתי אפשרי לבחור ציור מוצלח אחד ולנסות לתאר את סוד קסמו של בורמנס. הסוד טמון כנראה במכלול העבודות ובריתמיקה שהן יוצרות.
התערוכה מחולקת לשני חלקים: בגלריה הרב תכליתית מוצגים ציורי שמן על בד. החלל נראה ריק יחסית, רוב העבודות קטנות למדי והמרחקים ביניהן גדולים. מרחוק הן נראות כמו כתמי צבע לא ברורים, שמפתים את הצופה להתקרב אליהן. בחלל מוצגים גם חמישה ציורים מונומנטליים שגובהם מעל שלושה מטרים, אבל הם לא גונבים את ההצגה ואפילו קצת נחבאים מהעין. בגלריית הצילום מוצגים רישומים מצוינים ומודלים מוקטנים שממחישים את תהליך עבודתו המחקרית של בורמנס, את גלגולו המרתק של דימוי ורעיון בעבודתו. החלל הזה מדגים כיצד הציור משמש את בורמנס כציר מרכזי שממנו הוא שולח קרניים למדיומים אחרים. אבל בורמנס הוא לא אמן מולטידיסציפלינרי בשום אופן – הוידיאו והפיסול שלו הם ציור לכל דבר.
התערוכה מלווה בקטלוג ענק באנגלית ובחוברת צנועה בעברית שליקטה כמה עבודות והרחיבה על כל אחת מהן (כ־300 מילה) – טקסט היסטוריציסטי ויבשושי של האוצר האורח ג'פרי גרוב (אוצר מוזיאון דאלאס לאמנות) שמדגיש ביתר שאת את הבעיה של הציור – על ציור לא מדברים. את הציור חווים.
השורה התחתונה: הציור מת. יחי הציור!
מיכאל בורמנס, מוזיאון תל אביב, עד 31.1