באנו למסעדה הזאת עם ציפיות משולבות בחשש. ואז באה הנפילה

רד שרימפ עם קוויאר (צילום: Rima Olvera\אינסטגרם)
רד שרימפ עם קוויאר (צילום: Rima Olvera\אינסטגרם)

רימה אולברה היא אחת השפיות המוצלחות שמסתובבות כאן, אז בעולם מושלם כנראה שהיינו נותנים לאואזיס עוד צ'אנס ובאים שוב. אבל בעולם האמיתי של רף הציפיות זה פשוט כבר לא עובד ככה

11 ביוני 2021

קצת אחרי שהזמנו את האוכל, נכנס לאואזיס זוג צעיר והתיישב על הבר. המסעדה הייתה כמעט ריקה, והמוזיקה השקטה לא הצליחה להסתיר את הדרמה. הם ישבו קודם במסעדה אחרת. בדיוק הזמינו אוכל כשביקשו מהם לעבור שולחן. והם, כמו שאפשר היה להבין מתנועות הידיים, לא מהסוג שמבקשים מהם דברים כאלו, אז הם עזבו במחאה. ועכשיו על הבר הם תכננו את הנקמה. כלומר, היא תכננה והוא ישב שם והנהן כשהיא התקשרה לחצי עולם, השיגה את הטלפון של הבעלים וכבר התחילה להכין את הנאום. ואת הפוסט שהיא מתכוונת לכתוב בקבוצה "שכל מי שהוא משהו בתחום האוכל חבר בה" אם היא לא תקבל פיצוי. ואם גם אתם תוהים עכשיו "למה לעזאזל הוא מספר לנו את כל זה" אז תדעו שאין באמת סיבה טובה. רק התחמקות מלכתוב על האוכל.

באנו לאואזיס עם ציפיות משולבות בחשש. מצד אחד רימה אולברה היא אחת השפיות המוצלחות שמסתובבות כאן. עוד בימי הכוך הקטן בטשרניחובסקי האוכל שלה נחשב למשהו אחר. לא נכנע לטרנדים, בועט, לא מכאן. אבל במקביל למחמאות והסופרלטיבים יש גם צד פחות מוצלח. יותר מידי אנשים מספרים על חוסר יציבות ברמה. על נפילות גדולות לצד ארוחות אדירות. על שפית שלוקחת דברים עד הקצה, אבל לפעמים שוכחת לעצור לפני שנגמרים הסלעים.

התחלנו עם "סשימי שרימפ אדום". ואם אתם בטח אומרים לעצמכם ש"אין דבר כזה שרימפ. זה תמיד שרימפס ברבים" זה רק בגלל שלא ראיתם את המנה הזו. שלוש חתיכות לא גדולות של דג (כלומר של שרימפ) שעליהן פס דק של קוויאר שחור ומוגשות על מצע קרם פרש. רגע, תעצרו. מסתבר, כמו שסיפר לנו לראשונה המלצר שהגיע לשולחן עם הצלחת, שהיום השפית החליטה להגיש את המנה על פסטו ארגולה במקום קרם פרש.

עכשיו בוא נניח לרגע בצד את ההזיה של לספר על שינוי מרכיבים רק אחרי שהמנה מגיעה לשולחן, ואת העובדה שאוכל בצבע ירוק זרחני זה לא כוס התה של אף אחד (כולל שומר לילה במתקן פסולת גרעינית), ונדבר על העובדה שפסטו ארגולה נשמע אולי קונספט מעניין, אבל לא היה קשור בשום צורה לאירוע. השילוב בין השרימפס לקוויאר הוא שיא של עדינות מפונפנת שיש לה פוטנציאל, אבל כל הרוך והנועם טבעו בפסטו עם חמיצות אגרסיבית כל כך, שעוד שניה מגייסים אותו למג"ב.

גם המנה הראשונה הבאה לא שיפרה את המצב. הפעם זה היה "וואגיו וואגיו" – נתחי בשר וואגיו דקים, עם רוטב צלפים, לימון, ביצה קשה מגורדת, פטרוזיליה ושאלוט. וזה אולי נשמע סבבה, אבל נראה כמו הצרות שלי. שלוש חתיכות בשר שעליהם גושים צהבהבים של ביצה מגורדת שניראים כמו חביתה מקושקשת לא מוצלחת במיוחד שמישהו פיזר עליה פטרוזיליה חתוכה כדי שלא נשים לב, ולצידם שלולית רוטב לבנבן ועכור. וחמוץ. שוב. עם כל הבלגן הזה, לא פלא שהבשר, שהיה עשוי טוב, לא הצליח להרים את המנה לשום מקום מעבר לבינוניות מבאסת.

בשלב הזה כל מה שקיווינו לו היה שהעיקריות יביאו איתן מהפך (ושהזוג הנוקם יביא איזה תוכנית נקמה מעניינת ולא סתם שיימינג בפייסבוק), אבל הסתפקנו במלצר שהביא לנו מנת "הונג קונג" – חזה ברווז על הגריל שעושן עם תה, שהוגש עם פירה וירקות טמפורה. הבשורות הטובות הן שזאת הייתה משמעותית מנה יותר מוצלחת מכל מה שקיבלנו בראשונות.

הבשורות הפחות מוצלחות הן שספק אם זאת באמת יכולה להיקרא "מנה". אלו היו שלושה מרכיבים שישבו בצלחת אחת, אחד בסדר (הברווז – זה נכון שמקובל להגיש ברווז ברוטב מתוק, אבל למה כל כך מתוק), אחד טוב (הפירה – למרות שחשוב להזכיר שמלח היא לא מילה גסה) ואחד מעניין (שמפיניון ובצל ירוק בטמפורה עוד לא יצא לנו). זה לא שלא ניסינו לאכול אותם ביחד, אבל מהר מאוד הבנו שהם מוצלחים יותר כל אחד בנפרד.

שף רימה אולברה (צילום מתוך אתר מסעדת אואזיס)
שף רימה אולברה (צילום מתוך אתר מסעדת אואזיס)

ואז קרה דבר לא צפוי. קיבלנו ביחד את המנה הטובה ביותר ואת המנה המרגיזה ביותר של הארוחה. והחלק הלא צפוי הוא שזאת הייתה אותה מנה בדיוק. "מילאנו" – ריזוטו זעפרן עם סרטן רך שריון. והיא באמת הייתה טובה. זה היה ריזוטו מדוייק, עם טעמים עדינים של זעפרן שחתיכות של בשר שרימפס העשירו אותו ונתנו לו גוף שהפך כל ביס לחוויה. אבל כמה שהריזוטו היה טוב, וכמה שהסרטן רך השריון שטוגן במעטפת פריכה היה מוצלח, השילוב בינהם היה חוויה. יש פה הכל. שילוב של טעמים, שילוב של מרקמים. ריזוטו קרמי שעוטף את הפה, בשר סרטנים שנותן מתיקות מפתיעה ועטיפה קריספית שבועטת הכל לשמיים. וזה כל כך מוצלח שאתה פשוט מתרגז איך מישהו שמצליח להוציא מנה כל כך מרגשת, הצליח להוציא קודם מנות כל כך מבאסות.

בעולם מושלם כנראה שהיינו נותנים לאואזיס עוד צ'אנס ובאים שוב, כדי לוודא שלא מדובר בנפילה חד פעמית. בעולם האמיתי זה פשוט כבר לא עובד ככה. לאואזיס פוטנציאל אדיר שיוצא פה ושם, וזה אולי היה מספיק בתל אביב של לפני עשור, אנחנו כבר מזמן לא שם. בתל אביב של 2021 יש למסעדות ימים טובים, וימים טובים פחות אבל כמעט ואין נפילות. הסטאנדרט המינימלי הוא בינונית מדכאת. אי אפשר לא לעמוד בו ולקוות שהלקוחות יבואו שוב. גם אם מדי פעם יש יציאות מוצלחות.

Treasures at Oasis tonight!!Amazing Wagyu beef from Israel Aharoni, fresh, refeshing cherries salad, and Amaebi sweet…

Posted by Rima Ari Olvera on Thursday, June 10, 2021

במסעדה שמחשיבה את עצמה בסטנדרט העליון של האוכל ושל התמחור זה אפילו יותר בולט. אפשר לקחת 96 ₪ למנה ראשונה מיוחדת. אבל כשאתה עושה את זה, אתה שם לעצמך וואחד רף ציפיות. וכמה שהרף הזה יותר גבוה, ככה הנפילה, אם היא מגיעה (ואין דרך להתחמק מזה שהיא הגיעה בענק), כואבת ומהדהדת יותר.

סשימי – 96 ₪
ואגיו – 86 ₪
ריזוטו – 158 ₪
ברווז – 160 ₪

☆★★ 2.5 כוכבים (וגם זה בשביל הפוטנציאל)
אואזיס, מונטיפיורי 17, חמישי-שישי, 19:00-23:30, 03-6206022