אוזריה: אוכל מרגש ונוסטלגי ללא שמץ ציניות

נוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם. הנטייה האנושית להתרפק על העבר הפכה לכלי נשק בידיהם של מומחי שיווק צינים שזיהו את החולשה ודואגים לפרוט על מיתרי הרגש כדי למכור לנו מוצרים. הטרנד הזה חדר כמובן גם לתחום הקולינריה המקומי, ובשנים האחרונות אנחנו מופצצים במנות מז'אנר ה"קציצות כמו של אימא" וה"שניצל של בית". המטרה ברורה – לחבר בין הביס שהרגע אכלתם (או שעוד רגע תאכלו) לחוויה חיובית מהעבר, עדיף מבית סבתא. מי לא אוהב את סבתא?!

בדרך כלל זה לא ממש עובד עליי, עד הרגע שפגשתי את אביבית פריאל־אביחי, השפית והבעלים של החמארה היוונית־ים תיכונית אוזריה. תיקון קל: אף פעם לא פגשתי את פריאל־אביחי, אבל ברגע שנגסתי את הביס הראשון ב"כרובית של אביבית" (כך במקור), ידעתי שנפגשנו קודם. אני לא מרבה לעסוק במיסטיקה ובגלגולים קודמים, אבל התחושה שאני מכיר את טעם בישוליה של פריאל־אביחי לא עזבה אותי לאורך כל הארוחה. זיכרון כזה לא שוכחים, ועל אף חוויה לא נעימה בדרך אל הצלחת (פשוט בלתי אפשרי להשיג שם מקום בצורה נורמלית). ברגע שהכנסתי מזלג לפה התמלאתי תחושות נוסטלגיה.

רק בסיום הארוחה, כשהגעתי הביתה למחשב, הבנתי שאביבית ואני נפגשנו כבר עשרות פעמים בעבר. שלושה מהמקומות שבהם עבדה לאורך השנים היו מעוז מפגש ידוע של משפחתי, מה שאומר שחלק לא מבוטל מהילדות שלי התנהל בין מסעדות שבהן היא עבדה.

האיחוד המרגש התחיל ברגל שמאל: באוזריה לא לוקחים הזמנות לפחות משישה סועדים, ושאר המקומות במסעדה עובדים בשיטה המבוססת על מקום פנוי.

"יש תור של שעה לפחות", אמרה המארחת בנונשלנטיות. לא אהבנו את זה, אבל לא הייתה ברירה. עשינו טיול בשכונה, שתינו ונשנשנו משהו בזבולון העשירי הסמוך (גם הוא מקום מקסים) וחזרנו למצוא שמזלנו חלף, והשולחן ניתן לזוג אחר. "קראתי לכם, איפה הייתם?", שאלה, ורגע לפני שעלה לי החום עקב הציפייה הלא סבירה שאמתין במשך שעה בחוץ עד שיתפנה מקום, התפנה שולחן נוסף והתיישבנו. בניו יורק פותרים סיטואציות כאלה עם הודעת טקסט כשהשולחן מתפנה. מעניין בתוך כמה עשורים גם אנחנו נלמד.

השעה הייתה כבר 22:00, וכיאה לחמארה, באוזריה התאורה מעומעמת בשעה הזאת, והמוזיקה כבר דופקת בראש. הזמנו כרובית, קלמרי מטוגן, ברוסקטת ריבת עגבניות, שורשים צלויים, תבשיל קלמרי ושעועית, מוסקה ושני קינוחים. לא מעט, אך כיוון שהמנות מתומחרות בצורה הוגנת מאוד, היד קלה על ההדק.

ראשונה הגיעה כרובית – פנכה קטנה עם ארבעה־חמישה פרחי כרובית צלויים וחמים, עטופים ברוטב קיסר ביתי. הכרוביות היו לוהטות, מלאות עסיס, והרוטב שעטף אותן נעשה בידי אמן. עוד לא הספקנו להגיד אייל שני ועל השולחן נחתה צלחת חרס יפה, משובצת בערב רב של טבעות קלמרי מטוגנות בשלמות ועטופות איולי חמצמץ בעיטור פטרוזיליה. לא יודע מי איש המטבח המופקד על המטגנת, אך הייתי נותן לו העלאה. כל עיגול קלמרי מחיית הים הזו קיבל יחס של נפטון.

הברוסקטה, המכונה בתפריט "טוסט קטן עם גבינה וריבת עגבניות שרי", הייתה פשוט אלוהית. הלחם נקלה על המקום, בול במידה הנכונה – פריך מבחוץ אך רך מבפנים. ריבת העגבניות שעליו שילבה את השילוש הקדוש של מתוק־חמוץ־חריף, וגבינת הצאן מבית המאירי איזנה אותה באופן הרמוני.

בשלב זה לא יכולתי שלא להציץ למטבח. פריאל־אביחי אינה מרימה את ראשה מהפס, עמלה בעצמה על רוב המנות. מרשים מאוד, בעיקר בעידן השפים־סלבס אשר חולשים מגבוה על כמה מסעדות.

שתי המנות הבאות לא השאירו עלינו רושם רב. הירקות הצלויים היו אסופה של מרכיבים טובים, שלמרות טיפול יסודי שעבר כל אחד מהם, לא הצליחו לחבור ליחידה אחת מלוכדת, וזאת אף שהונחו על מצע קרם שקדים מוצלח. גם תבשיל הקלמרי והשעועית לא רומם נפשות.

ואז הגיעה לשולחן מנת המוסקה הטובה שאכלתי בארץ. שכבות של ארטישוק ירושלמי מהביל, בשר קצוץ אשר תובל באופן נהדר ושכבת בשמל לוהטת יצרו יחד מנה שפשוט לא יכולנו להפסיק לאכול ממנה, אפילו שכבר היינו מפוצצים. בית ספר למאכלי הבלקן.

שני הקינוחים שהזמנו לא היו מדויקים כמו שאר המנות (עוגת השוקולד החמה לא הייתה חמה מספיק וגלידת הפיסטוק הייתה מעט קמחית), אבל לא פגעו בתחושת הכללית. אומרים שמה שעבר – עבר, אבל לפעמים הוא חוזר בגלגול אחר, למשל בצורה של מוסקה אלוהית.

חשבון

• 2 קמפרי – 72 ש"ח
• 2 סודה – 14 ש"ח
• כרובית – 15 ש"ח
• קלמרי מטוגן – 18 ש"ח
• ברוסקטה גבינה – 12 ש"ח
• שורשים צלויים – 38 ש"ח
• קלמרי שעועית שחורה – 56 ש"ח
• מוסקה – 52 ש"ח
• פלגרינו גדול – 26 ש"ח
• גלידה פיסטוק – 42 ש"ח
• פונדנט שוקולד – 38 ש"ח
• תורכי קטן – 28 ש"ח

 

סה"כ – 411 ש"ח

אוזריה – כל הפרטים