הנעלמות: מה קרה לשפיות הישראליות?

הוויכוח האינסופי אם שאלת המגדר בכלל לגיטימית לדיון בעולם הקולינריה עדיין לא הסתיים אבל דבר אחד בטוח: 2018 הייתה שנה רעה לשפיות הנשים, שנעלמו מתחת לרדאר. האם הדור החדש של השפיות כאן כדי להישאר?

השפיות הנעלמות
השפיות הנעלמות
17 בדצמבר 2018

כשרשימת המועמדים הסופית לטקס פרסי האוכל הונחה על שולחן המערכת, אי אפשר היה לא לשים לב למיעוט הנשים לעומת שנים קודמות. ננה שרייר, תמר כהן צדק ועינב ברמן הן רק כמה מהנשים שאינן מועמדות השנה, מסיבות שונות, דבר שגרם לאיחוד מגדרים בקטגוריית שף השנה. השפית רימה אולברה (אואזיס), שמועמדת בקטגוריית מסעדת הקז'ואל הטובה ביותר, לא רק תומכת בכך – השאלה אם יש הבדל בין שף גבר לשפית אישה שורפת לה את הפיוז. "אין דבר כזה שף גבר ושפית אישה. כולנו שפים, לחלק יש פין ולחלק יש וגינה. ההבדל הוא רק בין אנשים שהם שפים ואנשים שהם לא", היא אומרת בכעס. "השקעתי את כל חיי בעבודה ואני טובה יותר מכל גבר. אני לא מוכנה להיות קשורה לשום כתבה שמתייחסת להבדל בין שפים גברים לשפיות נשים. כל העיסוק בשפים על בסיס מגדר הוא בעיניי פוגע ופסול ואני לא מוכנה להשתתף בו".

השפית אביבית פריאל־אביחי (אוזריה) מתנסחת בצורה זהירה יותר. בשנה שעברה היא התנגדה לקטגוריית השפית הטובה ביותר ולבסוף קטפה את התואר. השנה היא מתמודדת מול איל שני, יוסי שטרית ושפים נוספים מהטובים בארץ. "אני אדם ריאלי ויודעת שהסיכויים שלי לזכות בקטגוריה ירדו לאפס, אבל עדיין מבחינה תפיסתית ערכית זה הדבר הנכון. אני לא מאמינה שצריכה להיות הפרדה כי אין הבדל מקצועי בין גברים ונשים".

"אין דבר כזה שף גבר ושפית אישה". רימה אולברה. צילום: גבי מנשה
"אין דבר כזה שף גבר ושפית אישה". רימה אולברה. צילום: גבי מנשה

אז איך את בכל זאת מסבירה את מיעוט השפיות ברשימה?

"אני לא חושבת שיש פחות שפיות מאשר בעבר. ליהלומה אין כרגע מסעדה אבל היא מפעילה קייטרינג. זה לא אומר שהיא לא עובדת. לילך רווה עדיין פעילה ועושה ארוחות. פיפי'ז של יפעת תבואה עובדת אבל בצורה אחרת. זה לא שהבנות האלו לא עובדות כשפיות, הן פשוט עובדות בפורמט אחר. חוץ מזה יש אחרות כמו ב־OPA וק־פה האנוי. הן אולי קצת פחות מדובררות ויותר צעירות, אבל הן עוד יפרצו".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
המסעדה שמגישה לכם בלינצ'ס רוסיים קלאסיים
העברנו לילה ארוך וסליזי לאורכו של רחוב אלנבי
הבר החדש של בעלי הלואי והרובינא

פריאל־אביחי היא כאמור המתמודדת היחידה בקטגוריית השף הטוב ביותר, אבל גם בשאר הקטגוריות נשים הן מיעוט. בקטגוריית השף המבטיח מופיעות שתי נשים מתוך שמונה מועמדים. בין כל השף קונדיטורים בקטגוריית הבולנז'רי/פטיסרי נמצאת רביבה וסיליה, שמנוהלת על ידי בנה של רביבה ז"ל. הרוב המוחלט של העסקים שמתמודדים השנה הוא בבעלות או מנוהל על ידי גברים ורק במיעוטם נשים עומדות בפרונט, למשל דוכן הדגים המלוחים של שרי אנסקי בשוק הנמל, מאפיית הבורקס הטורקי דילק'ס ומעדניית משק ברזילי.

ההסבר הפשוט ביותר לכך הוא הקונפליקט בין בית לקריירה. כל אישה שמנסה לשלב בית ועבודה נתקלת בו, אך בענף המסעדנות הדילמה מוקצנת בגלל שעות עבודה שנמתחות אל תוך הלילה והסופ"ש, הימצאות תמידית במטבח – פיזית או מנטלית – ורגשות אשם מכאן ומכאן.

אביבית פריאל. צילום: איליה מלניקוב
אביבית פריאל. צילום: איליה מלניקוב

בספרה "להיות מסעדנית" כותבת אירית שנקר על ההחלטה לסגור את מסעדת קרן: "נחמה גדולה מצאתי בהורות ובזוגיות, ולא יכולתי להעלות על הדעת לעמוד מדי ערב בשמונה במסעדה. רציתי ואהבתי להיות בבית אבל מסעדה זה עסק שאינו נותן מנוח". המסעדנית עפרה גנור (מאנטה ריי) מגיעה יום יום למסעדה כבר 20 שנה, אך מודה שהיו מקרים שהילדים כעסו עליה. כיום השילוב של מטבח מקצועי וחיי משפחה מתקבל ביתר הבנה, אך עדיין דורש  ג'אגלינג ששף גבר אינו נדרש לו. "אני כבר 32 שנים במקצוע וזה לא עניין של תקופה אלא של תמיכה. התחלתי את הקריירה כרווקה אבל כשהילדים נולדו קיבלתי המון תמיכה מהמשפחה. אישה שרוצה להתמיד במקצוע הזה צריכה רשת תמיכה רחבה. היום השילוב בין עבודה כשפית ומשפחה אולי נתפס קצת יותר בסדר, אבל זה עדיין לא מספיק", אומרת פריאל־אביחי. "למרות כל התנועות הפמיניסטיות, ההווי במסעדנות הוא עדיין פטריארכלי. לכן כשנשים מגיעות לשלב הקמת משפחה רובן לוקחות צעד אחורה, כי זה מקצוע שדורש הימצאות בשעות לא קונבנציונליות. לתפיסתי זה לא הקושי במקצוע אלא קושי חברתי, להסביר שאת לא נמצאת עם הילדים בסופי שבוע ולרוב לא מוציאה אותם מהגן, דברים שנתפסים כמשימה אימהית. אבל זה בסדר. כשגבר מקדיש יום בשבוע להוציא את הילדים מהגן אומרים איזה אבא נפלא הוא ואיך הוא עוזר לאשתו. כשזה הפוך האישה נתפסת כאימא מזניחה".

מג'נגלת. עפרה גנור. צילום: איליה מלניקוב
מג'נגלת. עפרה גנור. צילום: איליה מלניקוב

התהליך שקורה ברפואה, משפטים, הייטק וכל מקצוע אחר שמחייב שעות עבודה ארוכות מחלחל למסעדנות. חוסר שוויון מגדרי כבר לא נתפס כסיבה לוותר על החלום, גם אם במחיר ויתור על שעות שינה. "אם היו מציעים לי מחר לפתוח מסעדה הייתי קופצת על ההזדמנות בחיבוק גדול. אני מתגעגעת לעבוד במסעדה ומכורה לסרוויסים ולעשייה", מודה השפית לילך רווה, אימא לבן 4 ולבת חודש. "אני יודעת שזה נשמע מוזר וברור לי שזה מאתגר, אבל כשיש מחויבות לדבר ולמשפחה מוצאים את הדרך. ישנים הרבה פחות ומתזזים קצת יותר וקמים בשש בבוקר כדי לעשות זמן איכות עם הילדים".

המקצוע השוחק, עם או בלי קשר למצב המשפחתי, מוביל נשים שפיות וטבחיות לפתרונות יצירתיים כמו קייטרינג או אירוח בבית. לא סתם קטגוריית המארחים הביתיים הטובים ביותר היא היחידה שבה קיים איזשהו איזון מגדרי. השפית שיראל ברגר (OPA) בחרה להגדיר את המקום שלה כסטודיו. "אחרי מיס קפלן לא חשבתי שיגיע יום שאפתח מסעדה. הרגע שבו הייתה לי הארה היה כשהבנתי שאני לא מתייחסת לעצמי כאל שפית אלא כאל אמנית יוצרת. כמו שלכל אמן יש סטודיו כך גם לי יש הסטודיו שלי, רק שהעבודה היא כמובן הרבה יותר סיזיפית מאשר יצירה נטו. אני מבינה שיש לי משהו שהוא שלי, ולא מסעדה שדומה למשהו אחר".

R2 שיראל ברגר. צילום: איליה מלניקוב
R2 שיראל ברגר. צילום: איליה מלניקוב

מה מבדל את הסטודיו שלך ממסעדה של שף גבר ואפילו שפית אישה?

"הקטע המגדרי לא מעניין אותי כל כך. גדלתי במטבחים קשים שנוהלו על ידי שפים גברים, אבל ברגע שאני רואה לפניי מטרה כל המסביב לא מעניין אותי. כשמישהו הולך עם האמת שלו יש לזה מקום ואני חושבת שזה יתרון גדול שאני אישה בעולם הקולינרי. גברים שולטים בתחום ודווקא שפיות הרבה אין, במיוחד לא בארץ, אז זו ההזדמנות שלי ושל נשים אחרות לבלוט ולהצליח".

הרבה אמונה יש לנשים שעוסקות בבישול כמקצוע בעצמן וביכולתן להצליח. כמי שכבר הוכיחו את עצמן, הן לא חוששות לנקוט עמדה ולקחת פיקוד. עפרה גנור הייתה שותפה להקמת איגוד המסעדות ועמדה בראשו עד לאחרונה. אורנה רסקין מבעלי מסעדת קיטון ורותי ברודו מקבוצת R2M עומדות בחוד החנית של מאבק המסעדנים. אפשר היה לצפות שהכוח יתורגם לסיסטרהוד שיקדם את מעמד הנשים בענף, אך הוא נשאר בגדר פרגון בלבד. "לפני כמה שנים הקמתי קבוצת נשים שפיות והיא איכשהו לא מתרוממת. מדי פעם אני מנסה להפיח בה חיים אבל לצערי בלי הצלחה", אומרת פריאל־אביחי. "אני יודעת שיש פרלמנטים של שפים שעושים דברים ומפרים זה את זה. יש לי חברות שפיות ואני תמיד שמחה לפרגן לקולגות נשים, אבל אנחנו לא מצליחות להתארגן". מקום שבו הכוח הנשי כן בא לידי ביטוי נוגע לנושא ההטרדות המיניות. כל הנשים שאיתן שוחחנו הביעו תמיכה בלתי מסויגת במתלוננות והצביעו על שינוי שחל בעקבות #MeToo. "בעיניי התנועה הזו משפיעה על נשים יותר מאשר על גברים ומעצימה אותן. הן לא פוחדות לדבר ויודעות שיקבלו תמיכה", אומרת ג'ניפר פרגוסון, מנהלת מטבח במסעדת טאיזו. "רוב האנשים שעובדים במטבח הם גברים בגיל 23־27, והם מבינים איפה עובר הקו בין בדיחה מצחיקה לכזו שפוגעת. בעבר הייתי במצבים שבהם צחקתי כי לא רציתי שיחשבו שאני כבדה, אבל הדור הצעיר מבין את ההבדל".

רותי ברודו, קבוצת R2M
רותי ברודו, קבוצת R2M

מה צריך לקרות כדי שנשים תהיינה שוות לגברים במטבח?

"השינוי כבר קורה אבל צריך לעבוד יותר על תקשורת ישירה ופתוחה. מטבח הוא מקום קשה שאי אפשר לשרוד אותו בלי הומור. השכר נמוך, שעות העבודה ארוכות, לא רואים מספיק את המשפחה וצריך לעשות בחירות קשות. אם אנשים לא ידברו בכלל לא יהיה שיח ומטבח לא יכול לתפקד בכאלה תנאים. מה שחשוב יותר הוא זה איך מטפלים בחציית הקווים מול אנשים שנמצאים איתם לפעמים יותר מאשר עם המשפחה. יש מצבים של התפרצויות שבדרך כלל נסלחים, אבל הקו האדום שאסור לעבור ברור היום הרבה יותר".

MeToo במסעדות

לפני חודשיים סערה סצנת המסעדנות כשדפנה לוסטיג פרסמה בפייסבוק עדות על תקיפה מינית שעברה מצד שף ידוע. "בגיל 24 הלכתי לשתות בבית של מסעדן ידוע בתל אביב. חצי מכן מכירות אותו, בחלקכן הוא גם פגע, אבל אף אחת מאיתנו לא התלוננה עליו אף פעם. בכנות, אני לא ממש יודעת מה היה שם. באתי, שתיתי, אני זוכרת שלא יכולתי לנהוג הביתה ושהתעוררתי בוכה במיטה שלי, ערומה, בארבע לפנות בוקר", נכתב בפוסט. הווידוי של לוסטיג קיבל אלפי לייקים, חלקם מקרב אנשים מהתחום: המתכונאית שי־לי ליפא העלתה לאינסטגרם סטורי נחרץ כי לא תשוב לאכול באותה מסעדה של השף התוקף, והשפים אייל קיצ'ס (דה באן) ויהלומה לוי הביעו תמיכה. ימים ספורים אחר כך פרסמה אשת האוכל נעמה פלד פוסט שבו סיפרה כי שף מפורסם אחר תקף אותה מינית. בניגוד לתיאור המעורפל של לוסטיג, פלד שיבצה בטקסט מספיק רמזים כדי להבין במי מדובר. טבחיות, שפיות, נשות יח"צ וכאלו שמכירות שפים מקרוב לא הרימו גבה. "ידעתי שיום אחד זה יתחילו לדבר גם על מה שקורה אצלנו. נכון שלא כל השפים מטרידנים אבל יש כמה שבטוחים שמותר להם הכל", אומרת אחת מהן שמבקשת לשמור על עילום שם. עדויות נוספות מהשטח צצו בלי כל מאמץ.

"התעוררתי בוכה במיטה שלי". דפנה לוסטיג. צילום: TheStreetVibe
"התעוררתי בוכה במיטה שלי". דפנה לוסטיג. צילום: TheStreetVibe

בולט במיוחד סיפורה של ג', שפית מוערכת, שהוטרדה על ידי שף סלב הפעיל גם מעבר לים. "הוא הזמין אותי לטעום קינוח שהושק באותו שבוע. סיפרו לו שזה יום ההולדת שלי, ואז הוא אמר: 'אם הייתי יודע שזה יום ההולדת שלך הייתי נוסע לסיסטרז, בוחר תבנית של זין, מכין ג'ל מלפפון צלול צלול וקושר אותו באגר אגר כדי שיימס לאט לאט כשתדחפי אותו פנימה בשירותים. כי את יודעת, לאגר אגר לוקח זמן להתמוסס בטמפרטורת גוף'". אלא שגם העדות הזו, בוטה וחריפה ככל שתהיה, לא הצליחה לגרום לפיצוץ המקווה. באקלים חברתי פוליטי שבו פצמ"רים בדרום ומנהרות בצפון תופסים כותרות ומשאירים מקום רק לשחיתות ותככנות בשלטון, ההטרדות המיניות של סצנת הקולינריה יצטרכו כנראה לחכות.