אוכלי סרטים: מה מקומו של מוסר בזמן אסון טבע?

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, נאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. שנת 2020 הפילה עלינו אסון טבע מיקרוסקופי שהפגיש כל אחד ואחת מאתנו עם עצמנו ועם מערכות היחסים שלנו. לכן נזרקנו ישר לסרט השוודי שעוסק בדיוק במתח הזה – "כוח עליון" (Force Majeure, 2014).

לרגע קצר של אימה, ״משפחה מושלמת" נקלעת למפולת שלגים בחופשת סקי. האם מגינה על שני ילדיה באינסטינקט, בעוד שהאב תופס את האייפון ובורח. מהר מאוד מסתבר שהמפולת מבוקרת וסכנה אמיתית לא נשקפה להם, אבל עכשיו הם צריכים להעביר את שארית החופשה (ואולי את שארית חייהם) בחוסר האמון החדש שנוצר.

סרטו של רובן אסטלונד הוא חכם ויפהפה, ולוקח אותנו למסע קולנועי-קיומי אל ליבתו הרותחת של תא משפחתי במשבר. בפודקאסט אנחנו מפרקים כמה שאלות שעולות בו על התפקידים המגדריים בתא המשפחתי, כמו הפיכת התא המשפחתי ל"לקוח" בחופשת סקי, וגם אולי בשאלת המפתח: האם יש מקום לדבר על מוסריות ברגע שאסון טבע מתפרץ?

אם נשפוט במונחים מוסריים את התגובות של אֶבָּה ותומאס, האם והאב, אנחנו מאמינים שנסכים: הניסיון להצלת ילדייך תוך סיכון חייך היא פעולה מוסרית, גם מנקודת מבט תועלתנית (זו שתוליד את התוצאה המיטיבה ביותר) וגם מנקודת מבט קנטיאנית (זו שנצפה שכל אחד ואחת תעשה במצב הנתון, ללא קשר לתוצאה). בעוד שהבחירה לברוח ולנטוש את משפחתך היא פעולה אגואיסטית ובלתי-מוסרית, שבוחרת את טובתך על חשבון הטוב הכללי. קל נכון?

אבל בדיוק על המילה "בחירה" התווכחנו בפודקאסט: האם אפשר בכלל לשפוט בני-אדם בכלים מוסריים ברגע של חיים ומוות? לא בטוח. האב לא "בחר" לברוח, כפי שהאם לא "בחרה" להגן על ילדיה. התגובות שלהם לסיטואציה היו חייתיות לחלוטין, ולא כללו שום שיקול מוסרי.

יותר מזה, אם ניקח צעד אחד אחורה, גם התפקיד המגדרי של אבה ותומאס נכפה עליהם, כמו על כל אם ואב, למרות שההיסטוריה מספרת סיפור שונה. כשבודקים סטטיסטיקה של אסונות, כמו טביעת הטיטניק ומעבורת אסטוניה, אנחנו נוכחים ש"נשים וילדים קודם" היא פיקציה. מרביתם המוחלט של השורדים הם בדיוק הגברים בשיא חייהם, בגילאי 25-45, שנוטים לברוח הרבה יותר מנשים, ולא "להציל את המצב" בהתאם לסטיגמה המגדרית שלהם. אז התפקיד של ראש המשפחה המגן, והאם והילדים התלויים בו, ניתנו לגיבורים שלנו מתוך החברה אליה הם משתייכים, אבל לא פלא שהם לא פעלו לפיה.

הטענות האלו כמובן לא יכולות לאחות את המשבר המשפחתי, אלא רק חושפות את הפצע בו הסרט מתעסק: התגובות של המשפחה למפולת לא היו המשבר עצמו, אלא רגע החשיפה של שבר שכבר נסדק. הבריחה של תומאס לא חושפת את חוסר-המוסריות שלו, אלא את החולשה שלו, בעוד שההישארות של אבה חושפת את העוצמה שלה. והתיקון אולי נעוץ ביכולת שלהם להתמסר לתפקידם המשפחתי "בשביל הילדים", כפי שהם עושים כשאבה מזייפת פציעה ותומאס "מציל אותה" ומחזיר עטרה ליושנה.

אבל לדעתנו, התשובה למפולת המשפחתית הזאת צריכה לכלול גם שאלה עמוקה יותר: מה תומאס (או כל אחד מאתנו) צריך לעשות כדי שבמפולת הבאה, האינסטינקט שלו לא יהיה לברוח, אלא לשמור על למשפחתו?

———

"אוכלי סרטים" פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: