"שכחו אותי בבית" מלמד אותנו שלא חייבים להיות מושלמים

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט. השנה מתקרבת לקיצה ועם כל הדיבורים על סגר נוסף – מי שחוגגים כריסמס השנה יחגגו לבד בבית. לא יכולנו לפספס את האירוניה, ובתור ישראלים שמכירים את חג המולד בעיקר מהמסך החלטנו לקחת את סרט חג המולד האולטימטיבי, מועמד לשני פרסי אוסקר שהוא במקרה גם הקומדיה דוברת האנגלית המצליחה בכל הזמנים ולהקדיש את פרק השבוע ל-"שכחו אותי בבית" (Home Alone, 1991).

לא לקחנו את המשימה בקלות ראש ואירחנו בפרק את מבקר הקולנוע האגדי והמעריץ הכי גדול של הסרט בארץ, אבנר שביט.

שכחו אותי בבית, שנפתח בערב החג, מפגיש אותנו עם משפחת מקאליסטר בהכנות אחרונות לנסיעה משפחתית לפריז. כשקווין בן הזקונים הצעיר מבקש משאלה שמשפחתו תעלם, הוא לא חשב שבוקר למחרת זה בדיוק מה שיקרה! משפחתו של קווין טסה לצרפת ומשאירה אותו לבד בבית בטעות. משהבין ש"העלים את משפחתו" קווין יכול סוף סוף להתנהג איך שבא לו, לראות סרטי גנגסטרים, ואפילו לאכול גלידה לארוחת בוקר.

אבל מסע ההתבגרות של קווין כרוך בהגנה על ביתו מפני צמד שודדים, התגברות על פחדיו הכמוסים ביותר, מפגש מרגש עם השכן הערירי וההבנה שהכנת מלכודות ברמת קומנדו עילית זה תחביב לגיטימי לכל ילד בן 8. אה, וגם שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. במקביל אמו של קווין יוצאת למסע טראנס אטלנטי בו שום דבר לא יעמוד בדרכה מלחזור ולהגיע לילד ששכחה מאחור.

בפרק אנחנו חוקרים למה הסרט הזה מצליח לרגש אותנו גם 30 שנה אחרי יציאתו? איך הוא נהיה הקומדיה המצליחה בכל הזמנים? ומה כל כך "כריסמסי" בהבנה שלעולם לא נצליח לעמוד באידיאלים?

אפשר להאזין לו ממש כאן:

הסרט של ג'ון יוז וכריס קולומבוס עומד במבחן הזמן. הצילום סוחף, הרפתקאותיו של קווין ואמו מרגשות ובאופן כללי האווירה היא של סרט מצויר שקם לחיים. אל תתנו לעטיפה המתקתקה להטעות אתכם, מדובר בסרט עשוי לעילא עם רבדים עמוקים ועבודת בימוי שלא יורדת מרמה "היצ'קוקיאנית".

הסרט לוקח חלק במסורת ארוכה של סרטים שעזרו להגדיר את "רוח החג" בעידן המודרני, בראשם, "אלו חיים נפלאים" של פרנק קפרה מ-1946. גם במרכז סרט זה גיבור מתוסכל שלא עומד באידיאלים שהציב לעצמו, ובערב חג המולד מוגשמת לו משאלה – לראות את חיי הסובבים אותו כמו שהיו אלמלא לא היה נולד מעולם. בבסיס התפיסה של חג המולד כמו שהוא מובא בסיפורים וסרטים אלו הגיבור צריך לבוא בחשבון נפש עם רצונותיו ופחדיו הכמוסים, רק כדי להיווכח שלמעשה תמיד היה לו את מה שהוא באמת צריך, וזאת המשפחה.

שכחו אותי בבית מעשיר את המסורת הזו, ולדעתנו הוא מוסיף לערכי הכריסמס חתיכה חדשה – ההבנה שאין דרך לעמוד באידיאלים ושהכנות בניסיון לכך היא החשובה. לאורך כל הסרט גם קווין וגם אמו מנסים לעמוד באידיאלים שמוכתבים להם מפאת המצב. קווין מנסה בכל כוחו להיות מבוגר מן המניין: קונה גרושריז, בוחר מברשת שיניים שמאושרת על ידי איגוד האורתודנטים ואפילו שם אפטרשייב בלי להתגלח (ברגע שייזכר לדורות). מנגד, אימו, היחידה שהרגישה בחסרונו, אכולת אשמה על כך שאינה "אמא טובה" בעקבות השארתו בבית.

אף אחד מהם לא עומד באידיאל החיצוני, ורק כשהם מבינים שהניסיון האישי והדבקות באותנטיות הם החשובים הם משיגים את מטרתם. אמו של קווין פוגשת באנשים ש"אינם הורים טובים" אבל הדבר לא מוריד מאהבתם למשפחה, והדבר מאפשר לה לראות שעצם נחישותה מעידה על היותה אמא טובה אחרי הכל. וקווין? רק כאשר הוא זונח את האידיאל של הבגרות ומתחבר להיותו ילד הוא מצליח להטמין מלכודות של ילדים ועוצר את הפורצים המאיימים באחד מהסיקוונסים הזכורים והמבריקים בתולדות הקולנוע.

"אוכלי סרטים" פודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן: