איך הפסקנו לפחד והתחלנו לאהוב את אסייג וברקוביץ' (ואת אמדורסקי גם)

התעוררות, כמו שיודע כל מי שקם לפני שמונה בבוקר, אינה דבר פשוט. יש בה ייסורים. יש בה מועקה. יש בה כוח אפל וממגנט ששואב את התודעה המבקשת לנמנם אל היקיצה המלאה. וזה כשמדובר באדם אחד. כשהעולם כולו מתעורר זו רעידת אדמה. זה הרבה כאב. זה צונאמי של מים קפואים על פרצופו של המין האנושי. אנחנו עדים להתעוררות כזאת בארצות הברית של עידן טראמפ, היכן שעשרות מיליונים ממצמצים מול אור השמש מתוך הריסות האימפריה שקרסה על ראשם. Woke, הם קוראים לזה. הם די מעצבנים, כל ה-Wokeים האלה שפתאום הבינו שצריך צדק חברתי. שוויון אזרחי וסביבה בת קיימא, אבל יש להם סלוגן אחד חשוב במיוחד: Speak Truth To Power. דברו אמת אל הכוח.

כשצחי הנגבי אומר להם "חרטא" הם לא עוברים במלמול מנומס לשאלה הבאה. הם מתפוצצים עליו. הם אומרים לשר המיותר הנצחי את האמת. הוא רגיל לקשקש בטלוויזיה מבלי שיאתגרו אותו. גם הצופים רגילים לזה. שבירת המוסכמה הזאת היא רגע מרגש וחשוב

פעם היו מי שידברו אמת אל הכוח. קראו להם "עיתונאים". הם היו מגיעים אל הפוליטיקאים החזקים, הטייקונים הכבדים, המנכ"לים החלקלקים ומעמתים אותם עם העובדות ללא מורא וללא משוא פנים. הם לא היו מוותרים להם. הם לא היו מוכנים לבלוע בולשיט. הם לא היו נותנים להם לחמוק מהשאלות הקשות. בעשור האחרון אנחנו עדים להכחדתם האיטית ונותרו מהם ספסימנים אחרונים ובודדים. בתוך הנוף התקשורתי הצחיח הזה יכולים לקרות דברים משונים. ההתלהבות הגואה מאופירה אסייג ואייל ברקוביץ' היא דבר משונה שכזה.

איך הפכו "אסייג וברקוביץ'" מקריקטורה נלעגת ב"ארץ נהדרת" למגישי האקטואליה החשובים בישראל? עלייתם לאוויר לוותה הרי בקריאות קינה, נהי ובוז מהברנז'ה (נדמה לי שגם אני התייחסתי לזה כסימן מטרים להגעתה של האפוקליפסה), כולם התבכיינו על מות העיתונות, והנה שנתיים וחצי אחר כך הם בדרך לפרס סוקולוב. זה קורה כי במידה גוברת משבוע לשבוע הם פשוט מדברים אמת אל הכוח. אי אפשר לבלשט אותם. הם כשצחי הנגבי אומר להם "חרטא" הם לא עוברים במלמול מנומס לשאלה הבאה. הם מתפוצצים עליו. הם אומרים לשר המיותר הנצחי את האמת. הוא רגיל לקשקש בטלוויזיה מבלי שיאתגרו אותו. גם הצופים רגילים לזה. שבירת המוסכמה הזאת היא רגע מרגש וחשוב.

שדה האקטואליה הפך זה מכבר למגרש המשחקים של בעלי הכוח. אישומי הפליליים של ראש הממשלה מגיעים בדיוק ממגרש המשחקים הזה. חייהם של בעלי הכוח הפכו קלים מאוד על המסך. הם קובעים מראש על מה ידברו ועל מה לא ידברו, הם דורשים לקבוע את זהות המראיין, הם מטילים וטו על מרואיינים לצדם ועל שאלות פרשנים. "אופירה וברקו", המותג העממי האהוב, לוקחים את המנדט לעשות להם חיים יותר קשים, מנדט עליו ויתרה העיתונות המשודרת ברובה. הרייטינג ומצעד המרואיינים האטרקטיביים מסמנים שזה כנראה משתלם להם.

ממוזיקאי מוערך לסמל מחאה בשתי דקות. אסף אמדורסקי (צילום: בן פלחוב)

וכל היופי הוא שלא צריך אפילו "אומץ עיתונאי". צריך פשוט לנסות ולומר אמת ולכוון אותה אל הכוח. באופן לא בלתי קשור, זה גם מה שאסף אמדורסקי עשה בהפגנת העצמאים במוצ"ש בריאיון הקצרצר שלו לחדשות 13 שהדליק את המחאה. ההתרגשות הזאת מאמדורסקי לא נבעה מכך שדבריו היו מנוסחים היטב או מדויקים, אלא פשוט כי מישהו סופסוף הפסיק לגמגם ואמר את האמת בפרצוף ובשידור לאנשי התקשורת שרק רצו להכניס קצת צבע ידועני ללייב שלהם ולחזור הביתה בשלום. בלי פחד. כך, בשתי דקות, הופך מוזיקאי מוערך לסמל מחאה.

מפתה לומר שאמדורסקי, כמו אסייג וברקוביץ', ממציאים חוקי משחק חדשים. זה לא נכון. אלה חוקי המשחק המקוריים, לפני שהממזרים שינו אותם. הקו המקשר בין אסייג וברקוביץ' לאמדורסקי עובר גם דרך עיתונאים רבים שמעולם לא הפסיקו לעשות את זה. רובם נבעטו החוצה מהעיתונות המשודרת והכתובה. מיעוטם פתחו את הפה כדי לדבר אמת על הנסיבות שבהן איבדו את עבודתם, בדרך כלל מתוך חשש להיתפס כבכיינים או שיקולי כדאיות לגבי מקום העבודה הבא.

ניר בכר, עורך חדשות מוצ"ש המפוטר ברשת 13, פתח שימוע ציבורי בטוויטר למנכ"ל חדשות 13 ישראל טוויטו (לשעבר יד ימינם של ישראל כץ וגדעון סער) והראה לכל מי שהעיתונות החופשית חשובה לו כמה קריטי הוא חוסר הפחד. האמת שהוא חשף צריכה להרעיד את הארץ ולהוביל לחקירת משטרה, אבל עוד לפני כן היא חשובה כי היא פשוט אמת. עיתונאים שאינם עושים זאת שוגים שגיאה מרה שכורתת את הענף הרעוע עליו הם יושבים. מי שלא אומר אמת לכוח עכשיו יצטרך לשתוק לנצח.