בטקסט הזה שתולים קטעים מזוייפים. זה משנה משהו?

חשבתי לכתוב על פייק. לא בהקשר לאיש טיפש בבית לבן שצורח "פייק ניוז" בכל פעם שאומרים עליו משהו שלא נעים לו לשמוע. לא פייק שמשתמע ממנו שקר או זיוף, אלא פייק שהוא חיקוי. והרי שאנחנו אוהבים חיקויים, לרוב. כסופר, תסריטאי ובמאי, אני עוסק ביצירת פייק במשך רוב שעות היום. אבל לא רק אני, כולנו. כל מנגנון הלמידה שלנו מבוסס על חיקוי. כילד, אני רוצה להיות פייק אבא שלי. בכיתה אני מתאמץ להיות פייק ג'יימס דין או פייק ביונסה. עם הבחורה שהכרתי בבר אני משתדל להיות פייק מאהב שראיתי בסרט.

בתור בקופת חולים
כל האנשים שבורים
השטן לוחש לאלוהים שעדיף
במקום לתקן, להחליף
(פייק חנוך לוין)

בימיה הראשונים של המצלמה, נשאלה שאלה בקרב אנשים עם יותר מדי זמן פנוי: האם צילום הוא בכלל אמנות? יש שראו בצילום אפשרות טכנית ללכוד את המציאות. היום כבר ברור לכולם שצילום הוא סובייקטיבי ואינו מייצג מציאות אבסולוטית, אלא פן מודגש שלה, בחירה של מציאות. צילום הוא פייק מציאות, מאחר שהמצלמה עצמה יוצרת חיקוי של המציאות, כי אף תמונה, גם לא וידיאו, לא ישתוו לנוכחות באירוע עצמו. על כך יעיד כל מי שאי פעם נכח במשחק כדורגל, או, להבדיל, מקרה אלאור אזריה – שאף שצולם מכמה זוויות, עדיין עורר פרשנויות שונות. צילום הוא פייק ציור, סרט הוא פייק תיאטרון. למעשה כל סדרת דרמה שאנחנו צופים בה היא פייק, כל דמות היא פייק. פייק שוטר, פייק בלשית, פייק רופאה מדברת עם פייק נהג מונית הנוסעת בפייק רחובות ניו יורק.

יצאתי עם שחקנית, איזו דרמה
הייתי עם קלדנית, איזו עמה
התחלתי עם סופרת, זה היה סיפור שלא נגמר
שכבתי עם משוררת, זה היה עם ניקוד וקצר
(פייק יהונתן גפן)

בבואנו לדבר על חיקוי, עולה גם הדיון על חשיבותה של מקוריות. למה מפריע לי שהלהקה הזאת נשמעת כמו חיקוי של רדיוהד? למה חשובה לי מקוריות ביצירה? זו הרי לא תגלית. להיות השני שגילה את הראדיום או השלישי שהמציא את הטלסקופ זה מגוחך, כמו ההתעקשות להשתמש בטלסקופ המקורי שהומצא ולא בחיקוי שלו. לפעמים חיקוי נוצר לשם רמייה, ולפעמים כדי להנגיש מה שהיה שמור למעטים ולהפוך אותו לנחלת הכלל, להפיץ את הבשורה. כיסא שכמות ייצורו מוגבלת יכול להיות נגיש לרבים כשמפעל מקומי מייצר דומה לו. תואמי IBM משנות ה־80 הביאו את מהפכת המחשבים לכל בית. פשטידת תרד של חיים כהן, למשל, יכולה להגיע לכל בית בזכות פרסום המתכון שלה, שהרי מתכון הוא דף הוראות לייצור פייק. רק אתמול הכנתי פייק המבורגר של גורדון רמזי ואף אחד מהסועדים לא חשב להוקיע אותי בשל חוסר מקוריות או חלילה גנבה. להפך, שיבחו אותי על הקרבה למקור.

רובנו רכשנו חיקוי לא פעם: שעון מזויף, יהלומים מזויפים, נעלי אביבס, חולצת מייק. לרוב אנו מתפשרים על חיקוי משום שידנו לא הייתה משגת. למה חשוב לנו עד כדי כך להחזיק במקור? הרי לחיקוי טוב נדרש מומחה כדי לקבוע אם הוא חיקוי, אז מדוע אנחנו מוכנים לשלם הרבה כל כך על יהלומים שאיש לא יידע לאבחן אם הם אמיתיים ללא ציוד מקצועי? רבים מתלמידיו של רמברנדט הפכו לחקייניו כדי שיוכל למכור יותר. למה כשהבנת שתיק הלואי ויטון שלך אינו מקורי ערכו בעיניך השתנה? אמת היא בסך הכל שקר שעוד לא התגלה.

כשהייתי קטן התחננתי שייקנו לי חרב אור
כמו ההיא שבמלחמת הכוכבים.
הבטחתי שאעשה איתה רק דברים טובים
כמו לסדר את החדר, או שיעורים
(פייק הילד הזה הוא אני, יהודה אטלס)

למקוריות יש משמעות בעיקר בשל האלמנט הרגשי. ניקח למשל את הספה מחדר עבודתו של פרויד, שעליה טיפל בפסיכואנליזה, וספה זהה לה. הראשונה מעוררת הערצה ופולחן שמאפשרים להרגיש קרוב לאבי הפסיכואנליזה, ואילו השנייה, נטולת הרגש, מאפשרת לחקות את פעולתו של אבי הפסיכואנליזה. כדי לחקות את הסשנים של פרויד מספיקה פייק ספת פרויד. בעבר, כשרוב היצירות היו למעשה אמצעי לפולחן דתי, לא הייתה משמעות ליוצר אלא לפונקציונליות של החיקוי. יש לזה צורה של חנוכייה, יופי, מה אכפת לי שיש עוד חנוכיות דומות לה. זה מתאר את הולדת ישו, יופי, אפשר להצטלב ולחשוב מחשבות טהורות. באמנות המודרנית, שבה היצירה אינה בעלת אופי פולחני, הפולחן עבר ליוצר ולגאוניות שלו, ויצרה חשיבות עליונה למקוריות ובוז לחיקוי. האציל במאה ה־15 לא שאל מי צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית, עניין אותו התוכן הדתי. אם היום ניתן להבדיל בין יצירה של מיכאלאנג'לו לבין זו של כל יוצר אחר, משמע שחשיבות המקוריות מקורה במעבר מפולחן דתי לפולחן אישיות.

"ויהי הלילה ותיקח דלילה את התער, ותחתוך מחלפות ראש שמשון, ותגלח גם את מחלפות ערוותו. ויראוהו הפלישתים בבוקר, ויצחקו בקול גדול ויאמרו, איזה גייז"
(פייק ספר שופטים, פרק ג"ז)

בישראל של שנות ה־70 וה־80, החיקויים והחקיינים כבשו גם את המסך. בהתחלה ב"ניקוי ראש" ואחר כך ב"סיבה למסיבה". טוביה צפיר, מלך החיקויים הבלתי מעורער, הופיע מדי שבוע עם פייק של פוליטיקאי זה או אחר בחיקוי מדויק להפליא. בסוף שנות ה־90 כבר נזנח הדיוק, למשל על ידי טל פרידמן, שהחיקויים שלו הבליטו עוד יותר את הקווים הגסים של הדמות שאותה חיקה. במשך הרבה שנים, כשעבדתי ככותב בתוכניות בידור וכתבתי לא פעם לקומקאים שעשו חיקויים לפוליטיקאים ואנשי השעה, הופתעתי לגלות שמכתיבת פייק ניתן ללמוד המון על המקור: מה מניע אותו, מה הטריקים והשטיקים שלו, איפה הוא פגיע, לאן הוא בורח כשצריך.

Thank God I'm an atheist
(פייק וודי אלן)

חיקוי מאיר באור עז את מושא החיקוי, בשל כך יש בו אלמנטים פארודיים וסאטיריים. חיקוי טוב הוא אמת מזוקקת. כדי לייצר אחד, צריך לזקק מהות מסוימת. לכתוב פייק זה לפתוח את מכסה המנוע ולראות ממה מורכבת האמת. כדי ללמוד משהו על מישהו, כתבו חיקוי שלו. כדי להבין את חנוך לוין, את עגנון, את לאה גולדברג, כתבו פייק. אין תרגיל טוב מזה.

בספארי בקניה על גדות האגם
אימא זברה מספרת לבנה הקטן
"הרבה צבעים בעולם, לא הכל שחור ולבן"
מביט הבן על עורו המקסים
האם אימא זברה ירדה מהפסים?
(פייק לאה גולדברג)

ככל שהטכנולוגיה משתכללת, היא משכללת את יכולות יצירת החיקוי. הטכנולוגיה היום יכולה לזייף סרטון פורנו של כל אחד מאיתנו מבלי שהיינו מעולם על סט פורנו. בשל כך אין משמעות לשום אמת כי כל אמת יכולה להיות שקר. זה מה שטראמפ וביבי מנסים ליצור – הכל יכול להיות זיוף אז גם מה שראיתם אותי עושה ואומר במו פי הוא לא בהכרח אמת. האויבת של טראמפ וביבי היא האמת, אז הם מערערים אותה. בעולם שבו הכל יכול להיות שקר אין משמעות לאמת.

יזיזה יזיזה, היא לא מעזה
לומר לך "לא" לפני הפגזה
היא לא ממש יפה אבל גם לא מבריזה
בלעדיה היינו מנשקים רק מזוזה
(פייק להקה צבאית.
מילים: פייק נעמי שמר.
לחן: פייק באסקי עממי)

אך אני כאמור מתעניין בפייק כחיקוי המאיר את האמת, לא כאמצעי להסתרתה. הרומן שכתבתי, "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", הוא אוסף פייקים מעורבב באמיתות. יש בו אירועים היסטוריים, אירועים שקרו וכאלה שלא אבל שבקלות היו יכולים להתרחש. הוא מלא בפייקים מז'אנרים שונים: מעשיית אלף לילה ולילה, מעשיית האחים גרים, סיפור מדע בדיוני בסגנון הנואר, סוג של פייק בלייד ראנר אם תרצו. יש גם פייק קארל צ'אפק, וקפקא, פייק ספרות דור תש"ח ופייק מלכוד 22 של ג'וזף הלר.

….בערב בא הרס"פ (רב־סמל פלוגתי) ובמשפט דרייפוס קצר לקח ממני את הנשק. הצטוויתי להמתין בחדר עד שיגיע הקב"ן. זה לקח שבועיים, שבמהלכם לא השתתפתי באף פעילות. הורשיתי לעזור לחבריי לנקות את הנשק (בכל פעם חלק אחד בלבד) ובעיקר עזרתי לחיילים ללא יכולות ורבאליות לנסח מכתבי קובלנה ובקשות לחופשות מיוחדות. זה תמיד הלך כך:

חייל: אתה זה שכותב את המכתבים פה?
אני: כן.
חייל: אז תכתוב בשבילי מכתב למפקד הסמל.
אני: טוב. הנדון?
חייל: אני.
אני: לא הנידון, הנדון, הנושא הנדון?
חייל: אה. אני.

…חתמתי על זקן ובכך הוספתי לעצמי עוד שבע דקות של שנת בוקר על חשבון זמן גילוח. כמו כן הצהרתי שאני דתי. אם נגזר עליי להסתובב עם כובע וזקן ולאכול כשר, לפחות ארוויח מזה. הדתיים בצבא מנצלים את הבורות החילונית למנוחה ולהשתמטות, שהרי לא חסרים ביהדות חגים, מועדים וימים טובים.
"איפה היית, חייל!?"
"בבית הכנסת המפקד, י"א באייר."
"עד עכשיו?!"
"עשינו תשליך, לקראת תענית סיסרא."
"טוב, גש למטבח."
"אסור היום לגעת במים המפקד, זה כ"ג יורדי הסירה."

← "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", אורי יצחק כץ, הוצאת כתר, 2019