>> עם פתיחתה לפני מספר חודשים הבטיחו אנשי OBI – Sound & Kitchen להפוך את המסעדה, שקנתה לה מעמד של אחד ממקומות הבילוי הלוהטים בעיר, ל-HUB של ממש עם תכנים תרבותיים המתקיימים ברווח שבין עמדת הגריל לעמדת הדי.ג'יי, והנה הם מקיימים: מדי יום ראשון לאורך חודש פברואר הם יפתחו את שערי המסעדה לסדרה של מפגשים מסקרנים עם אנשי תרבות וקולינריה, ובראשון הקרוב יתארח שם העיתונאי המוערך אורי משגב, שיערוך ערב של האזנה מודרכת ל"פלסטיק אונו בנד", יצירת המופת של ג'ון לנון ויוקו אונו. ויש לו לא מעט מה להגיד על זה. קחו טור מיוחד, הכרטיסים שלכם כאן.

>> כולכם נינה: לקחת את צ'כוב ולהביא אותו למלחמה // עודד קוטלר
>> בין מכתוב לבחירה: על יצירה, לידה מחדש והתקופה הזאת // תאיר חיים

פעמוני הכנסייה הרועמים מצלצלים. מסע האשכבה יוצא לדרכו. ואז הזעקה.
"אמא היה לך אותי/ אבל אף פעם לא היה לי אותך/ אני רציתי אותך/ את לא רצית אותי".

ככה זה מתחיל. אני בוכה כשאני כותב את זה. אני בוכה כשאני מקריא את זה. בהצלחה לי במופע הקרוב. תרגמתי פעם את הטקסט הזה, וגם את הטקסט של "אלוהים". הם קלים לתרגום. אמת פשוטה ועירומה. אבל מאוד קשה להקריא אותם בציבור. כי הקול נסדק. השיר שפותח, והשיר שבפועל סוגר את הפלסטיק אונו בנד הם הביטוי הכי עירום, חשוף, מפושט – לא מופשט! דווקא מוחשי להפליא – של אמנות נשגבת, כל הדרך מהפצע והשבר עד ההחלמה, וההשלמה, והקתרזיס.

אין עוד מלבדו. אין כמו לנון, ואין כמו האלבום הזה. אני לא מכיר שום דבר במוזיקה הפופולרית שדומה לו מבחינת התהליך, האומץ, הכנות, הדבקות – והתוצאה הסופית. הפלסטיק אונו בנד (1970) הוא תולדה ישירה של שני תהליכים. האחד הוא הסיקסטיז והביטלס, שאצהיר באיפוק בריטי מתבקש שללנון היה חלק מסוים בהם. השני הוא טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי שלנון וגם יוקו עברו בנפרד ובמקביל אצל הפסיכיאטר הכריזמטי והמתולתל ארתור ג'אנוב.

הדוקטור קרא לזה "Primal therapy". חוזרים לילדות המוקדמת, פותחים, מחטטים, צורחים ובוכים את הנשמה. מודה שאף פעם לא הבנתי עד הסוף מה ההבדל משיטות פסיכולוגיות אחרות, אבל כנראה שאינטנסיביות בחדר הטיפולים (על פי דיווחים היא כללה זחילה ושכיבה על הרצפה) עשתה את העבודה.

לנון, בגאונותו, הצליח לתרגם את זה למוזיקה. התוצאה היא האלבום. כאמור, אינני מכיר משהו שדומה לו. הדארק סייד אוף דה מון של פינק פלויד, למשל, שעוסק בנבכי הנפש והטירוף ונערץ עלי מאוד, נשמע כמו גן ילדים ידידותי למשתמש לעומת החשיפה של לנון. עם טקסטים מדהימים בישירותם ופשטותם, הרכב נגנים מינימלי ותזמור נזירי – אתה עובר עם גיבור מעמד הפועלים המיוסר והמפוכח אודיסיאה של רגש, כאב ויופי.

כשדרור שר, חברי הוותיק עוד מימי "טיים אאוט תל אביב" של תחילת המילניום, פנה אלי בהצעה לחדש את ערבי ההאזנה המודרכת והמוקפדת שנהגתי לקיים לאלבומים שלמים ואהובים במקום החדש שלו, OBI, היה לי ברור שיש רק אלבום אחד שאיתו נתחיל את המסע. זה שבסופו לנון מכריז "אני לא מאמין בביטלס/ אני מאמין רק בעצמי… החלום נגמר", ואחר כך מכניס עוד דמו קצרצר שבו הוא שר, ספק לעצמו, "אמא'לה שלי מתה".
ברגע הזה, כולנו יתומים.

• יוצרים כותבים
• ג'ון לנון
• יוקו אונו
• מוזיקה
• הרצאות