אושרי כהן חוזר לבמה ומסרב להיות פוליטי

אושרי כהן לא בהכרח רואה קשר בין הצגת היחיד "יום הדין", עיבוד ל"המשפט" של קפקא, לאסירים הפלסטינים - ומדגיש שזה קודם כל סיפור על החברה שבה אנחנו חיים

אושרי כהן (צילום: איליה מלניקוב)
אושרי כהן (צילום: איליה מלניקוב)
25 במרץ 2018

כבר הרבה שנים שאושרי כהן חולם על הצגת יחיד. והנה, אחרי כמעט שנה של עבודה בלונדון על "מקמאפיה" של BBC שבה הוא מגלם את שומר הראש ויד ימינה של הדמות הראשית (בגילומו של ג'יימס נורטון), הגיעה ההצעה של יוסי אלקה לשחק ב"יום הדין", שתעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד. המחזה הוא עיבוד ל"המשפט" של פרנץ קפקא, שבו יוזף ק' קם יום אחד, נעצר עד להודעה חדשה ומגלה שהוא מואשם בלי לדעת במה.

כמי שגדל בתיאטרון, כהן מספר שהוא התגעגע מאוד לעבודה על הבמה. אחת הסיבות שגרמו לו להתרחק ולעשות הפסקה מלכתחילה היא הקושי שלו עם שיטות העבודה הקיימות היום בעולם התיאטרון. "היה לי מאוד קשה עם זה שמריצים הצגה 500 פעמים", הוא אומר. עכשיו, אחרי הפעם האחרונה שבה כיכב כבילי אליוט (ב־2016), הוא חוזר למה שהוא מכנה "הקצה של הקצה, ההארדקור של ההארדקור". המעבר מתיאטרון פופולרי לסדרת טלוויזיה בריטית ומשם להצגת יחיד בתיאטרון שוליים עשוי להיראות קשה, אך הוא מדגיש שאין מה להשוות בין הדברים. "הצגות יחיד תמיד הרגישו לי כמו רוקנ'רול אמיתי", הוא אומר, "זאת הצגה שדוחקת את השחקן לפינה ומאלצת אותו להוציא מעצמו 500 אחוז. כנראה הייתי חייב את זה לעצמי". לדבריו, "המצלמה מוציאה ממך שקט פנימי, נינוחות משחקית, עדינות, והתיאטרון מוציא ממך מקסימום משחקי. לעלייה על הבמה אני קורא 'לעלות על הרכבת', עם האינרציה הזאת שאתה יודע שאין לך אפשרות לעצור באמצע ואתה הולך עם הסיפור עד הקצה, עד הסוף".

אושרי כהן (צילום: איליה מלניקוב)
אושרי כהן (צילום: איליה מלניקוב)

עוד כתבות מעניינות:
שחקני התיאטרון שבו חיים ומוות הם הרבה יותר מהצגה
פסטיבל "ארנבת מרץ" חוזר להשתלט על המרחב האורבני
דון ז'ואן של מוצרט הוא אנס, לא מאהב – ורלוונטי מתמיד

אף שההצגה הזאת היא מבחינתו סוג של הגשמת חלום, החלום הזה כולל בתוכו "עבודה מאוד סיזיפית והרבה לבד. הכי חסר לי בעבודה פרטנרים. אני שחקן שאוהב מאוד לעבוד עם עוד שחקנים, אני אוהב את הפינג פונג, החברותא ואת זה שחדר חזרות זאת מסיבה אחת גדולה". הבדידות היא הקושי הגדול שדורש ממנו לתרגל ולעבוד במצב כמעט מדיטטיבי. "המטרה היא להצליח להביא מעצמך את אותו הקצב, הפינג פונג, ההתלהבות מהדיאלוגים וממה שאתה מספר לא דרך שחקן שעומד מולך, לא דרך הפרטנר, אלא להביא את זה מעצמך ממקום פנימי מאוד".

הליבה של הסיפור והמחזה, אומר כהן, היא ההתעסקות בהאשמה. מה שרלוונטי לטענתו במיוחד בהקשר הזה הוא הרובד האנושי, הבסיסי בכל העניין – ההתמודדות של האדם באופן עקרוני עם האשמה או חוסר האשמה, הרצון של האדם שכבר יגידו לו במה הוא אשם. "האדם כל כך קטן ביחס לקיום שלו, לעתיד שלו, למה יקרה איתו, זה העניין", הוא אומר.

מה בנוגע לרובד הפוליטי והמקומי? האם אתה רואה קשר בין ההאשמה הלא ידועה והמעצר הפתאומי למעצרים מינהליים של פלסטינים, למשל?

"אפשר להראות קשרים, אבל 'המשפט' של קפקא הוא קודם כל סיפור אנושי אוניברסלי. הוא לא ישראלי בשום צורה ולא מתיימר להיות ישראלי. אנחנו כישראלים גם בני אדם. אני לא רואה רלוונטיות בין הסיפור הזה לישראליות או למשהו שקורה פה בארץ ישראל שהוא יחיד ומיוחד משאר המקומות. ההצגה לא באה להציג את הפן הפוליטי אלא את הבסיס הפסיכולוגי, הרגשי והאנושי של האדם הקטן מול האשמה הגדולה, או מול ההתמודדות שלו עם הסיטואציה. אנחנו רוצים להיות בסדר כל הזמן, רק לא להיות אשמים, אבל בעיני מי, בעיני מה? החברה, המשפחה שלנו, אלוהים?".

הרגע שמרגש אותו הכי הרבה בהצגה, שמתרחשת כולה בחדר המתנה, הוא הרגע שבו הדמות שלו מחליטה שהיא מובילה את כולם לצאת נגד המערכת. "הוא מתחיל להגיד לכולם: 'אל תהיו אדישים למקרים כאלה, אני איתכם, אל תדאגו, אני אדאג שיפצו אתכם'". חדר ההמתנה, משתף כהן, הוא גם של השחקן על הבמה אבל גם מדמה את ההמתנה של הקהל בחיים "האמיתיים", כאילו כולנו ממתינים שיגידו לנו במה אנו אשמים ומה גזר הדין שלנו. "זה נורא יפה ומצחיק בו זמנית בעיניי. בתוך חוסר הסדר המטורף של הקיום שלנו אנחנו כל הזמן שמים אנשים כמו פוליטיקאים או אנשים מפורסמים שינהלו לנו את חוסר הסדר, ואנחנו חושבים שבזה שאנחנו נשים כמה אנשים למעלה והם ידאגו לכולם אז הכל יהיה בסדר והעולם יסתדר. זה לא עובד ככה".

← "יום הדין", התיאטרון הערבי עברי, מפרץ שלמה 10 יפו, שני (2.4) 22:00, שלישי (3.4) 18:00 ו־20:00, 70 ש"ח