שחקני התיאטרון שבו חיים ומוות הם הרבה יותר מהצגה

ביום שישי (16.3) יעלה יונתן יוהאנס אסטפנוס בן ה-35 לבמה, אולי בפעם האחרונה בחייו, ויציג בפני הקהל את סיפור חייו רצוף הטלטלות והמכאובים: הבריחה מהכלא הצבאי באריתריאה, שם ישן מתחת לאדמה במשך חודשים, בלי אוכל כמעט, ידיו קשורות לרגליו האדומות והנפוחות מהצלפות; הבריחה דרך סודן למצרים, ההגעה אל הגבול הישראלי, שם קציני צה"ל הכריחו אותו לחזור למצרים, הלוך ושוב עד הכליאה בקציעות; השחרור מהכלא וניצנים של התחלה חדשה בישראל עם אישה שהכיר ואהב, הילדה שנולדה לו והפרידה מהן לאחר שהמדינה גירשה אותן לאתיופיה; והכליאה במתקן חולות ב־2015.

יוהאנס אסטפנוס הוא גבר גבוה ומרשים וממעט לדבר. את מה שיש לו לומר לישראלים הוא מעדיף לעשות על הבמה כסוכן של שינוי, בהצגה "תיאטרון מחוקק חולות" של קבוצת תיאטרון חולות, המורכבת ממבקשי מקלט ושחקנים ישראלים, שבה נחשפים חלקים מסיפורו ומסיפורם של מבקשי מקלט נוספים. ההצגה שתעלה בתמונע היא מבית תיאטרון חולות שהקימו הבמאים והיוצרים אבי מוגרבי וחן אלון. הם החלו בפרויקט בשלהי 2013, ובמסגרתו הם באים אחת לשבוע במשך כמה שבועות להאנגר נטוש הסמוך למתקן הכליאה, מקימים עוד טפח ועוד טפח מקבוצה – שמאז כבר הפכה לקהילה פעילה ששמה לה למטרה להציג את הבעיות הקשורות בחייהם של מבקשי המקלט בישראל. בימים אלה, כשחרב הגירוש מתהפכת מעל ראשי השחקנים, סוגיית החיים והמוות הפכה לעניין מהותי, לא סתם הצגה.

יונתן יוהאנס אסטפנוס (צילום: ארז חרודי)

עוד כתבות מעניינות:
6 מונולוגים של פליטים על מה שלא מספרים לכם
הישראלים שמסתירים פליטים בביתם
כך תוכלו לעזור למבקשי המקלט העומדים בפני גירוש

יוהאנס אסטפנוס כלל לא תכנן להיות שחקן. בזמן שישב בתא הכלא בחולות הוא ראה את חברו עוואד יוצא בצהריים וחוזר בערב. "שאלתי אותו לאן הוא הולך כל הזמן", הוא משחזר. "הוא אמר תיאטרון תיאטרון תיאטרון. שאלתי 'מה זה תיאטרון?', ויום אחד הוא אמר לי 'בוא איתי'". כשהוא עדיין כואב את הפרידה מאשתו ומבתו ומנסה להבין מה צופן לו העתיד, הרגע הראשון שבו דרך בהאנגר ופגש באלון ובמוגרבי היה רגע של אימה עבורו.

"חשבתי שכל הישראלים שונאים אותנו, וברגע שהגעתי לשם הם קיבלו אותי כאילו אנחנו מכירים 20 שנה וחיבקו אותי, זה היה מבהיל". לפני חולות הוא עבד במפעל סמוך לאשדוד, ובמשך שנתיים סירב לאכול בחדר האוכל מחשש שיספוג גזענות בגלל צבע עורו, "שלא יגידו לי 'לך מפה יא שחור'". אבל העבודה עם אלון ומוגרבי בתיאטרון שינתה אותו. כשהשתחרר מחולות הוא חזר למפעל. "אחרי שהכרתי את השחקנים ידעתי שיש שינוי, שיש אחרים, אז חזרתי ואכלתי שם עם כולם". בקשתו לקבלת מעמד פליט נדחתה עוד ב־2015, אך כמי שהתבטא נגד המשטר במדינתו גורלו גזור אם ישוב לשם. בינתיים – דרך אקטיביזם בתקווה לשינוי במדיניות הישראלית, ודרך ההצגה שבה הוא משחק את החיילים הישראלים והאריתראים שלא הביעו כלפיו חמלה – הוא מקווה לשנות לבבות.

תיאטרון חולות (צילום: ארז חרודי)

בהצגה אתה משחק את החיילים שפגעו בך באריתריאה ואת החיילים הישראלים שהחזירו אותך למצרים. איך זה מרגיש?

"זה כואב".

אתה יכול לסלוח להם?

"אני מבין אותם, אבל בצד שלי אני גם רוצה להראות לאנשים… אם אהיה חלש אנשים לא יבינו, אני עושה משהו חזק כדי שיבינו כמה זה כואב".

אתה חושב על כך שזאת אולי תהיה ההצגה האחרונה שלך?

"מה שצריך לקרות קורה, מה שכתוב אין מי שימחק. לא ביבי ולא אף אחד. אף אחד לא יכול לשנות את מחר. אני מתפלל כל יום שיהיה טוב".

אתה חושב שאולי תצטרך לעזוב לרואנדה?

"אני לא יודע מה זה רואנדה, אני יודע מה זה סהרונים. בסהרונים אני לא אמות, עוד לא שמעתי שישראלים מכניסים לכלא והורגים בן אדם. אני לא יודע מה יקרה לי שם, אם ישחטו אותי. אני רוצה להגיע למקום שאני מכיר. אני אבחר בסהרונים".

אבל לא תוכל לשחק יותר.

"אני יודע שזה כלא. זה לא רק ההצגה, אני אפילו לא אוכל לנשום אוויר כמו בן אדם, אבל זה יותר טוב לי מרואנדה".

מה החשיבות של תיאטרון חולות?

"זה מסר לישראלים דרך תיאטרון. אני לא יכול לבוא לדירה שלך ולספר לך עלי, אבל דרך התיאטרון אני יכול לספר את הסיפור שלי".

מה החלומות שלך?

"שתשתנה המדינה שלי, לחזור לאימא שלי ולראות שוב את הילדה שלי".

"הוא עבר שינוי מאד גדול", מעיד אלון. "יש בו ביישנות מאוד גדולה מצד אחד ומצד אחר רצון מאוד גדול לדבר אל הישראלים מתוך אחריות".

אתה חושב על כך שחלק מהשחקנים לא יהיו עוד בתיאטרון?

אלון: "ברור. יש גם שחקנים אחרים שמועמדים לעבור למדינות באירופה לאיחוד משפחות. היחס של ישראל מגעיל כל כך, שכל 35 אלף האנשים שחיים פה עסוקים בלהגיע למדינות אחרות. אני מקווה בשבילם שהם יצליחו, שלא ילכו לא לסהרונים ולא לרואנדה ולא לאוגנדה. האיש הזה לא אמור לשבת בכלא כי הוא לא עשה כלום לאף אחד, הוא כבר ישב שנתיים בכלא, רק בארץ. רובם ככה. אני מאחל להם שיעברו למקומות שבהם יתייחסו אליהם יותר טוב מפה, לא אכפת לי שהתיאטרון יתפרק".

יש עכשיו אנרגיה אחרת?

"כן. אני מרגיש שאנחנו הרבה יותר קרובים עכשיו. יש יותר פעילות והרבה יותר ישראלים רוצים להצטרף. לא סגרנו את שערינו לא בפני מבקשי מקלט ולא בפני ישראלים, וכשיש סערה אנשים נצמדים".

"יש חרב מעל הראש, אבל זה גם מוציא מאיתנו המון אקטיביות", מסכם אלון. יונתן מביט ושותק, אולי הוא חושב על רגע הפרידה שבו יצטרך לוותר על חלק מחייו ולהתחיל מהתחלה. בינתיים, לפחות עוד פעם אחת, הוא וחן ייפגשו שוב על במת התיאטרון.

← "תיאטרון מחוקק חולות", תמונע, שונצינו 8 תל אביב, שישי (16.3) 13:00, כניסה חופשית בהרשמה מראש