תרבות לא חסר לנו. בעידן שבו יש בקצה האצבעות שלנו יש אינספור אלבומים, סרטים ויצירות, הבעיה היא לא נגישות, אלא שפע. במילים אחרות, מרוב עצים קשה לראות איזה עץ באמת יפה. בדיוק עבור זה הקמנו את המדור החדש הזה, שיכניס אתכם לסופ"ש עם כמה המלצות תרבות מדויקות – בלי יותר מדי אופציות, בלי צורך לבחור, פשוט יצירה טובה אחת מכל סוג. אלבום, סדרה, סרט והצגה. משהו להעמיק לתוכו במהלך סוף השבוע בלי הסחות דעת. כל מה שצריך זה לפנות זמן למשהו אחד בסופ"ש.
>> זה כתוב בספרים: הפסטיבל שמוקדש למילה הכתובה חוזר לבית אריאלה

אלבום אחד | ג'ון קינג – עולם הפוך

מעניין לראות שמאז השבעה באוקטובר, מעט היצירות המוזיקליות שפנו להתמודד עם הסיוט שהפכו לחיינו בחרו בז'אנר ההיפ הופ. נס וסטילה היו הראשונים לתעד את הזעם הראשוני, אבל אחריהם היו אלו שחר הלל שכתב את הסחרור של תושבי הצפון המפונים, ג'ימבו ג'יי שתיעד את הבריחה מהעוטף ומאור ששרטט את ההתלבטות הבלתי נגמרת של הצעירים בין הקרקע הזו לבין המחשבות על בריחה לחיים טובים יותר בחו"ל. עכשיו לתוך הקלחת הז'אנרית הזו הצטרף ראפר שלא הכרתם בשם ג'ון קינג (זה לא כינוי ראפ, אלא שם אמיתי), שמדבר את הכאב מתוך הבית שלו, כבן קיבוץ בארי.

באלבום הבכורה הנהדר הזה תמצאו שירים כמו "לצאת מהבוץ" שמנסה להתמודד עם הכאב והאובדן, "גיבור" שמוקדש לאלו שיצאו להגן עלינו באותו יום נורא ובמלחמה שהתגלגלה מאז (ובאופן ספציפי, מוקדש לחברו ענבר בויום ז"ל), ו"אשמה" הנוקב, שנפתח במילים "יותר מדי אשמים שלא נושאים את האשמה/ אז אין פלא שילדים נושאים את הכל על עצמם". ג'ון משתמש בהיפ הופ מחוספס מעדות גריזלדה כדי להזכיר מהו חיספוס אמיתי כאן בארץ, שגם אצלנו יש הארדקור וראפרים עם רובים, פשוט פה הם מגנים על הבית. אם האלבום הזה לא יתפוס אתכם בבטן, הוא יבעט לכם בראש. אבל כנראה ששניהם. מומלץ במיוחד להאזנה חוזרת לפני הבחירות, אתם כבר תדעו מה לעשות. (מתן שרון)
עכשיו בכל הפלטפורמות

סדרה אחת | הדיפלומטית

אנחנו נמצאים בראשיתו של שבוע גורלי במיוחד, עם שיאה של מערכת בכירות שמסכמת את ארבעת השנים הארורות האלו ולא נודע גדול שעוד עומד לפנינו – ובדרך כלל אנחנו דוגלים באסקפיזם אל מול פאניקה, אבל הפעם חייבים לבחור אחרת. אין לנו את הפרווילגיה להתעלם, ולכן התמזל מזלנו שגם הבידור הטלוויזיוני שלנו לסופ"ש נוגע, גם אם בעקיפין, במה שהולך פה. אבל זה לא אומר שהוא לא צריך להיות מבדר. "הדיפלומטית" היא מהסדרות ההולכות ומתמעטות בנטפליקס, שמצליחות לקלוע גם לליבם של המבקרים וגם להפוך ללהיט מוצדק, ולא פחות חשוב מזה – גם לשרוד מצוין מספר עונות, ואפילו להשתפר.

השבוע עלתה העונה הרביעית של הסדרה, ואוהו – כמה שהיא מושלמת. כבר נכתבו תועפות מילים (רבות באתר זה) על כמה מהנה ומרתק לראות את קרי ראסל המדהימה על המסך – ללא ספק אחת השחקניות הגדולות של דורה – זו סדרה שלוקחת את ז'אנר המותחן הפוליטי, עם השפעות מקלאסיקות אמריקאיות ויציאות דניות, ומערבבת אותם למוצר פופ שלא מבייש את הצופה. בין אם חיכיתם לה מאז הסוף הדרמטי של העונה השלישית ובין אם נמנעתם מלצלול לתוכה מחשש שתזכיר לכם את הבית, סוף השבוע הזה יהיה הזדמנות חלומית לבינג' שלא תוכלו להשתחרר ממנו. אולי דווקא כי יש בה דברים שמזכירים את המציאות שלנו. אחרי זה לא תוכלו שלא לצאת להצביע. (מתן שרון)
בנטפליקס

אופרה אחת | חליל הקסם

מי שחושב שאופרה היא עסק רציני שלא צוחקים בו כנראה לא ראה את עודד רייך בתפקיד פפגנו ב"חליל הקסם" של מוצרט. הבריטון הישראלי המצוין הוא כבר מזמן אחד הכוכבים הגדולים של האופרה הישראלית, אבל הפעם הוא גם מצליח לגרום לקהל המעונב להשתחרר קצת. לצדו יעל לויטה נפלאה בתפקיד פמינה, ושקד סטרול מקסימה כפפגנה, אבל את רגע השיא מספקת הילה פחימה בתפקיד מלכת הלילה, עם ביצוע מרהיב לאריה המפורסמת שמוצרט כתב כל כך גבוה, עד שב-1977 שלחו אותה לחלל כדי להשוויץ בפני חייזרים במה שהקול האנושי מסוגל לעשות.

לא הכל מושלם בהפקה הזאת. הבימוי כולל בובות ענק שנראות כמו הכלאה בין "רחוב סומסום" ל"סיוט ברחוב אלם", ולמרבה הצער הן מסתירות לפעמים את הזמרים. גם הדיאלוגים הארוכים בגרמנית מאריכים את הערב שלא לצורך. אבל הקאסט הישראלי המבריק, בניצוחו של דן אטינגר, מזכיר למה מוצרט עדיין רלוונטי אחרי 235 שנה. ואגב, אם אחת הבובות מזכירה לכם את בנימין נתניהו, אתם לא לבד. | לקריאת הביקורת המלאה (עמית סלונים)
עכשיו באופרה הישראלית, עד 29.10

סרט אחד | "עלי ג'י: אני מי?"

גם אני, כמו שארית העולם, עוד לא ראיתי את המוקומנטרי החדש של סשה ברון כהן, כך שההמלצה הזו היא לא בידיעה מלאה, אבל בהחלט בלב שלם. כי למרות הצייטגייסט העולמי שהפנה את גבו לקומיקאי המבריק, יש לי אמונה מוחלטת בגאונות הספציפית של ברון כהן להוציא את האמת מאנשים. והאמת הזו ממש מכוערת בשנים האחרונות. מספיק להסתכל על קמפיין הביטול לסרט החדש ולקומיקאי עצמו שרץ בכל הכוח מאז הכריז על הסרט – שהוא אגב, לגמרי צפה מראש – כדי להבין כמה הרוח הציבורית נודפת סירחון. אני לא נוטה להפריז בהאשמות על אנטישמיות, אבל אוהו כמה אנטישמיות ואנטי-ישראליות יש בקמפיין הזה.

ברון כהן הוא גאון קומי מסוג מאוד ספציפי. אפשר ועדיף להתעלם ממנו כשהוא משחק תפקיד קומי בסרט עלילתי (ו-"ליידיז פירסט" הוא דוגמה מעולה לכמה זה גרוע), אבל כשהוא צריך להתל באנשים אמיתיים תחת מעטה איפור ו/או שפם, ניצוץ רשעי אך מזכך יוצא ממנו. ב"בוראט 2" (וגם בסדרה האנדרייטד "מי זו אמריקה?") הוא הוכיח שאת היכולת הספציפית הזו הוא לא איבד, אז למרות שעלי ג'י הוא דמות מחוממת במיקרו, יש לי את כל הסיבות להאמין שזה יהיה סרט מצוין. חוץ מזה, גם בסרט החדש תופיע הדמות הישראלית של מאמן קרב המגע ערן מורד (ודמויות נוספות, ככל הנראה), אז יש פה אינטרס נוסף משלנו לבוא ולראות איך וכמה צחק עלינו, ועל העולם כולו. (מתן שרון)
ממחר (23.10) בקולנוע, ליומיים בדיוק

דוקומנטרי אחד | "התלמיד של וו טאנג קלאן"

"היה היה בשאולין סיפור כל כך מופרך שהוא היה חייב להיות אמיתי. הוא מערב אלבום מוזהב שנוצר על ידי להקה אגדית, עותק בודד שנמכר לנבל על מהעולם האמיתי, מעריץ אדוק שהגשים חלום, שערוריות בין ראפרים, 2 מיליון דולר, הממשל הפדרלי וביל פאקינג מארי. והסיפור הזה, שקרה באמת, סופר בכל כך הרבה דרכים שבורות וחלקיות – כתבות חשפו טפח, ציוצים מסתוריים חשפו טפחיים, אך רב הנסתר על הגלוי. יש סיפורים שכבר בזמן אמת יודעים שיהפכו לדוקו מושלם, ולא היה ספק שהסיפור של "Once Upon a Time in Shaolin" עוד יהפוך לדוקו מושלם.

"הדוקו שיצא בסוף אמנם לא מושלם, אבל בהחלט משלים חלק משמעותי מהתמונה המוזרה סביב הסיפור על האלבום החד פעמי של הוו טאנג קלאן – פרויקט ששאף להפוך יצירה מוזיקלית לשוות ערך ליצירות שמופיעות במוזיאון, ובדרך יצר שערוריה אמנותית ברמות של בנקסי (…). דימויים של סרטי אמנויות לחימה, נזיר שאולין שנפלט לאמריקה, טקטיקות שח-מט וליריקס אלימים משירי הארדקור היפ הופ מהבהבים לכל אורכו כמסמני מקום, רק מרמזים לרעיונות שיוצרת הסרט ג'ואנה נאטסגארה מנסה לחבר לאירועים בחיים האמיתיים שהסרט מתעד, גם אם בהצלחה חלקית" | לקריאת הביקורת המלאה. (מתן שרון)
עכשיו בנטפליקס

מאמר אחד | לארי דיוויד ב-Air Mail

אם רק היה אפשר, היינו שמים "תרגיע" בקלפי. לארי דיוויד, עם כל המיזנתרופיה והנודניקיות, לרוב נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה – או לכל הפחות, בצד המצחיק. הוא לא מחפש להיות פופולרי או אהוב, ולפעמים אפילו לא בצד של "הטובים" – הוא רק מחפש להיות צודק על פני להיות חכם. וכך בדיוק עשה במאמר שפרסם בתחילת השבוע במגזין האמריקאי Air Mail, שבו נכנס חזיתית באחד הארגונים הבולטים בשמאל האנטי-ציוני האמריקאי, הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה.

זהו מאמר סאטירי די פשוט וחד: דיוויד מבלשט שהוא הצטרף לארגון, ומפרט תריסר הצעות שלפיו התקבלו על אנשי הארגון – היתר הוא מציע לחייב את כל האמריקאים להשאיר את דלתות הבתים שלהם פתוחות כדי שכל אדם יוכל להיכנס, לסגור את בתי הכלא ולשחרר את האסירים, להעניק חופשת אבל בתשלום למי שאיבד חיית מחמד (כולל חמור) וכמובן, לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטינאי בדרך מקורית שכדאי לכם לקרוא בעצמכם. תקצרנו אותה בכתבה הזו, אבל כיף מאוד לקרוא את המקור, במילותיו.
לקריאת הכתבה המקורית

• ❤ תרבות
• אחד לסופ"ש
• המלצות המערכת
• נטפליקס