היה היה בשאולין סיפור כל כך מופרך שהוא היה חייב להיות אמיתי. הוא מערב אלבום מוזהב שנוצר על ידי להקה אגדית, עותק בודד שנמכר לנבל על מהעולם האמיתי, מעריץ אדוק שהגשים חלום, שערוריות בין ראפרים, 2 מיליון דולר, הממשל הפדרלי וביל פאקינג מארי. והסיפור הזה, שקרה באמת, סופר בכל כך הרבה דרכים שבורות וחלקיות – כתבות חשפו טפח, ציוצים מסתוריים חשפו טפחיים, אך רב הנסתר על הגלוי. יש סיפורים שכבר בזמן אמת יודעים שיהפכו לדוקו מושלם, ולא היה ספק שהסיפור של "Once Upon a Time in Shaolin" עוד יהפוך לדוקו מושלם.
>> הנקמה: משפחת סימפסון החזירו דמות אהובה שנעלמה לכמעט עשור

הדוקו שיצא בסוף אמנם לא מושלם, אבל בהחלט משלים חלק משמעותי מהתמונה המוזרה סביב הסיפור על האלבום החד פעמי של הוו טאנג קלאן – פרויקט ששאף להפוך יצירה מוזיקלית לשוות ערך ליצירות שמופיעות במוזיאון, ובדרך יצר שערוריה אמנותית ברמות של בנקסי. כפי ששמו מרמז, "התלמיד של וו טאנג קלאן" מתחיל דווקא מנקודת המבט של טאריק עזמוגל – סילברינגז בשם הראפ שלו – שמגולל את הסיפור על איך הפך מבן למהגרים מרוקאים שגדל בהולנד ומעריץ אדוק של הוו טאנג קלאן לאמן מקורב ומקושר לחברי הלהקה. למעשה, הסרט עובר בערך חצי הדרך (55 דקות, זה לא מעט) של סיפור על החיבור שלו עם הוו טאנג לפני שהוא מתחיל לדבר על אותו אלבום מיוחד.

זה לא במקרה. דרך הסיפור של סילברינגז והמרדף שלו אחר מנהיג הלהקה ריזה אפשר להתחיל להבין את הפילוסופיה והרוח שעומדים מאחורי הרכב הראפ האייקוני, קוד שמערבב תרבות רחוב מניו יורק עם אמנויות לחימה מסין, וחלק מהותי בכל סיפור של הוו טאנג, אך אפילו עוד יותר בסיפור הזה. דימויים של סרטי אמנויות לחימה, נזיר שאולין שנפלט לאמריקה, טקטיקות שח-מט וליריקס אלימים משירי הארדקור היפ הופ מהבהבים לכל אורכו כמסמני מקום, רק מרמזים לרעיונות שיוצרת הסרט ג'ואנה נאטסגארה מנסה לחבר לאירועים בחיים האמיתיים שהסרט מתעד, גם אם בהצלחה חלקית. כן, הסרט מבלה טיפה יותר מדי זמן בניסיון לבנות את סיפור החונכות בין ריזה לסילברינגז ופחות מדי זמן על האירועים המופרעים שמתגלגלים אחר כך – אבל הוא עושה זאת בחינניות לא מבוטלת, ועם המון אהבה לאנשים שעליהם הוא מספר.

בניגוד לסרטים רבים על מוזיקאים גדולים, זהו לא מכתב אהבה לוו טאנג קלאן – אם זה מה שאתם מחפשים, הסדרה "Wu-Tang Clan: Of Mics and Men" תספק את תאבונכם – אלא מכתב אהבה להערצה ועקשנות. דרך ריאיונות עם שני הצדדים, גם האמנים וגם המעריץ, הוא משרטט סיפור על אדם שמשקיע את כל כולו בחלום לפגוש את הגיבורים שלו, ובניגוד לאמרה הידועה, מאושר שהצליח. כן, יש כמה מהמורות בדרך (הסרט משתמש בקטעי ריאיונות כדי להראות איך כמה מחברי הלהקה לא מרוצים מהחלטותיו של המעריץ), אבל זה משתלם, גם אם עוד לא לגמרי ברור איך.

מרגע שסילברינגז יוזם את הרעיון ליצור אלבום של הוו טאנג קלאן שימכר בעותק אחד בלבד לקונה יחיד, הסיפור תופס תאוצה לחלק הביזארי שלו, שמגיע לשיא עם רכישתו על ידי קונה עשיר שהוא לא פחות מנבל על מושלם – אם כי אין מספיק ממנו בדוקו. לא שאני מצפה שנאטסגארה תצליח להביא ריאיון עם מרטין שקרלי, ואשאיר לסרט לספר לכם למה זו דרישה לא הגיונית, אבל דמותו הצבעונית חולפת על המסך מהר מדי ומעט מדי, וגם בחומרים הקיימים לא השתמשו מספיק כדי לבנות עד כמה מופרע האדם והדמות.

זה באמת היה רק עניין של זמן עד שהסיפור על האלבום החד פעמי של הוו טאנג יזכה לדוקו, ולמרות שהפוקוס ב"התלמיד של וו טאנג קלאן" לא תמיד ממוקד על החלקים המעניינים ביותר, הוא מצליח לשים את סיפור בפרופורציה והקשר, ולהציג את האנשים שמאחריו. בהתחשב בכך שרוב בני האנוש לא יכולים עוד לשמוע את האלבום, והוא עצמו בקושי נשמע בסרט, אפשר לומר שהסרט עושה עבודה טובה לעקוף את הבעיה הקטנה הזו – וגם מצליח להעביר כמה רעיונות מעניינים בתהליך. עכשיו רק נותר לקוות שהאלבום ימצא את דרכו למעריצים ברחבי העולם עוד לפני שיסתיים סעיף ה-88 שנים ללא שימוש מסחרי שלו, כי זו הדרך היחידה להשלים את התמונה על האגדה הזו, שהיתה באמת.
"התלמיד של וו טאנג קלאן", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• דוקומנטרי
• נטפליקס
• וו טאנג קלאן